ספרים, ספריות, ספרניות ועוד קטנה-גדולה על פול אוסטר

בילדותי הרחוקה, כשגרתי עם אבאמא ואחיי ואחותי שזה עתה נולדה, ברחוב רמז פינת פנקס בתל אביב, הייתי רשומה בספרייה, בפינת לואי מרשל, מול החמוצים של עזרא, ולאורך כל בית הספר היסודי, עד שעברנו דירה מהאזור ההוא, היו לי סימנים כחולים על המצח מהיתקלות בעמודי חשמל ברחוב תוך כדי קריאה. אח, זו הייתה חווית ילדות מכוננת. סיימתי את סדרות תוכידס, צ'יפופו, קופיקו, השביעייה הסודית, החמישייה הסודית, רציתי לפגוש את איניד בלייטון ואת אריך קסטנר ואת שתי האורות (במילעיל) מאורה הכפולה ואת מי לא. גידלתי פוני כדי להסתיר את הסימנים הכחולים אבל המשכתי לקרוא בהליכה הביתה וחזרתי למחרת להחליף ספר עד שהספרנית אמרה לי שתכף ייגמרו הספרים בספרייה ולא יהיה לי מה לקרוא יותר. היא התבדחה,כמובן, אבל אני זוכרת את המשפט הזה כמשהו שהטיל עליי אימה. באמת פחדתי שיום אחד ייגמרו הספרים בעולם.

אני יודעת שרבים חושבים שעידן הספריות הסתיים ואנשים קונים היום ספרים כמו פיצוחים לשבת בגלל המחירים הנמוכים והמבצעים, אבל זה המקום להזכיר שיש גוף גדול ונפלא שנקרא "מרכז ההדרכה לספריות בישראל" שבימים אלה שינה את שמו ל"מרכז הספר והספריות בישראל" והוא הוגה ומייצר פעילויות נפלאות עבור סופרים, הוצאות לאור וקהל צמא-מילים.

http://www.icl.org.il/

בקישור שלעיל תוכלו למצוא את כל המידע החשוב על פעילויות המרכז, ערבי קריאה והקראה בספריות שונות וגדולות בארץ שמארחות סופרים ועורכים, ליעד שוהם ורנה ורבין, למשל, וסופרים נוספים אחרים יחד עם עורכים, מופיעים בפני קהל מגוון ומספרים על יצירתם, עבודתם, ועוד. יוזמות נפלאות בתחום של תמיכה ביוצרים וביצירה, תחרויות כתיבה, תמיכה ביוזמות חדשות בספרות העברית, קרנות לעריכה, לספרים שמרכז ההדרכה לספריות מעריך ותומך בהם (מפעלי קסת), מימון המפעל לתרגום ספרי  מופת, ועוד. על קיר חדרה של מי שנפגשתי איתה, היה תלוי פוסטר ענקי עם שיר של אחת המשתתפות בסדנת רוני סומק בספריית דימונה.

סוּסֵי הַכְּתִיבָה עוֹקְפִים

אֶת הַמִּכְשׁוֹלִים

צוֹנְפִים

עַל הַדַּף סִימָנֵי קְרִיעָה

נוֹעֲצִים שִׁינַיִם בְּשִׁינֵי הַדַּג

שָׁחוֹר שָׁחוֹר

וְאֵין אָדוֹם

חוּט שִׁידְרָה

וּבַאֲרוּחַת הַבֹּקֶר אֲנַחְנוּ

שׁוּב מְדַבְּרִים

מִילִּים מוּבְרָגּוֹת לַחֲבִיתָה

נִקְצָצוֹת לְסָלָט עַרְבִי

מְקַלְפִים אֶת קְלִיפַּת הַלֶּחֶם

לְגַלוֹת אֶת הַבָּשָׂר הַלָּבָן.

וְהַמַּיִם מְלַקְקִים לִּי אֶת הָרֶגֶל

וְהַאַשְׁמָה נוֹגֶּסֶת

מְכַרְסֶמֶת שְּאֵרִיוֹת

נוֹגַעַת בַּמַּיִם

נוֹגַעַת

בָּאֵשׁ

וְהַשׁוּלְחַן קָרוֹב

וְהָעֵצִים דּוֹקְריִם

וְהַשָׁמַיִם מְדַמְמִים

אֶל קְעַרַת פְּלַסְטִיק מְלֵאָה חָלָב.

(כל הזכויות שמורות לשרה מלול)

בספריות רבות בארץ יש פעילויות רבות למען הקהל הרעב לספרות, לסופרים, לכתיבה. סדנאות לכתיבה יוצרת, לילדים ולמבוגרים, סדנאות שירה, שעות סיפור לילדים, הרצאות של סופרים. כל זה ראוי להערכה.

לפני שהעולם הדיגיטלי יכבוש אותנו, תנו לנו עוד להתכרבל על איזה פוף בספרייה, להסתכל על המדבקות עם הסימונים של הקיטלוג, ולשמוע: ש…. ש…. מספרניות חמורות-סבר.

ואחת קטנה (גדולה) על פול אוסטר:

אתמול בלילה סיימתי את "בלתי נראה" של אוסטר. קראתי אותו בשבוע האחרון ונהניתי מכל רגע. אני יודעת שהדעות חלוקות בעניין הספר הזה, אבל מצאתי אותו סוחף ומרתק מבחינת החלקים בו והמורכבות של דמות המספר שבו. בתחילה, נדמה שאדם ווקר, מספר את סיפורו בגוף ראשון. רק לאחר החלק הראשון, ברור שזה חלק שמגיע כמכתב, כחלק מכתב-יד, לחברו ג'יימס פרידמן, מימי אוניברסיטת קולומביה,  הימים שגי'ם מתאר כ"אי שם בחשכת ימי נעורינו". החלק השני שמגיע – כתוב בגוף שני, והחלק השלישי, שמגיע בסוף, כתוב בגוף שלישי. הסיפור הוא ענק מבחינת הכוח הספרותי שלו, אני לא רוצה לעשות ספוילר ולקלקל חוויית קריאה, אבל בעיניי, אוסטר מצליח לספר סיפור על ספר ועל סופר, על יחסי משפחה מורכבים ומרטיטים, ואפילו חטאים אסורים שמזעזעים את החברה המודרנית בכל קריטריון שהוא, דתי/חברתי/תרבותי, כל אלה, מצליחים לרגש את הקורא ולא לטעת בו שום גועל או שאט נפש ואף לא שיפוטיות. הנוחם שמצאו האחים זה בזו לאחר אובדן אחיהם הקטן בטביעה באגם, וחיים בצל הורים אבלים, אמא שהולכת ומאבדת את שפיותה בגלל רגשות אשמה עצומים ואב נוכח-נפקד שאינו מגלה עניין בחיים שנשארו, אלא רק בעבודתו ובחיים שמחוץ לביתו, הביאו אותם לקרבה כה עזה, שכמעט קשה להעלות על הדעת שיכול היה להיות אחרת.

בנייה והעמדת הדמויות של אוסטר, מושלמת. קל לראות אותן בדמיון, אדם ווקר היפה ואחותו הבכורה היפהפייה אף יותר ממנו, רודולף בורן העריץ, האלים והמרושע, ומרגו המסתורית, האובדת, השבויה ביצריות וברעב המיני שלה שאינו יודע גבולות, שלא לדבר על ססיל ז'ואן המבריקה, המאוהבת נואשות באדם ווקר. קלות השפה והאופן שבו אוסטר מרתק את הקורא שלו לספר, מעוררת קנאה (קנאת סופרים כמובן). כוחו של הספר הזה הוא דווקא בחולשתו, אדם ווקר שמרגיש כמו כישלון ספרותי שלא הצליח להגשים את ייעודו כמשורר נודע, כותב את סיפור חייו שלמעשה, נרדפו ועסקו רוב הזמן בבריחה משדי עבר, וממעשה שלמרות שהוא בטוח שקרה, עדיין, יריבו המר ואנשיו טוענים שלא היה ולא נברא. גם סיפור גילוי העריות בינו לבין אחותו, נותר מעורפל בשאלת היה או לא היה, משום שאחותו גווין, אחרי מותו, מתכחשת לעובדה הזו בעקשנות. "בלתי-נראה" רומז לכל המקומות האלה שחיים על קו התפר בין המציאות לדמיון ולקושי העצום של האדם לחיות לאורם.

ידו של אוסטר קלה על המקלדת ואופן סיפור העלילה כה מבריק עד שדבר היחידי שאני יכולה לעשות הוא לשלוח אתכם לרוץ ולקרוא ולוּ רק כדי ללמוד פרק ושיעור בטכניקת כתיבה, מהסופר הנהדר הזה.

ושיר לשבת

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • hamitologit  On יולי 16, 2010 at 4:12 pm

    רשומה שהיא ענוג צרוף, יעלי.
    מבלי לגעת במסופר עצמו, הצלחת להעניק את הגדולה הסגולית של אוסטר. אין בי ספק כי ספרו האחרון, ככל ספריו, נדיר.
    השיר לשבת מלווה את הצלילות של כתיבתך. בהירות משכנעת, רחבה ועשירת גון.
    תודה, יקירה.

    • yaelshach  On יולי 16, 2010 at 4:30 pm

      תודה, מיתו'. אהבתי מאוד את הספר הזה. אחרי שתקראי אשמח להחליף איתך חוויות.

      חיבוק חם לשבת טובה.

  • שרה  On יולי 17, 2010 at 7:59 pm

    הבלוג שלך שלח אותי כמו במנהרת הזמן אל דאג וטוני, אל עולם הספרייה של פעם. בכיתה א' למדנו לקרוא והמורה שלחה אותנו לספרייה. שילמנו אז 3 לירות כסף שיכל לשמש לדברים אחרים. הספר הראשון שלקחתי ליד היה בכריכה כתומה את שמו איני זוכרת במדוייק, אני זוכרת שדפדפתי בו וקראתיו עד שהגעתי הביתה הוא נגמר, כן- גם אני נתקלתי בעמודים ולעיתים ביקשתי סליחה.
    עד היום מהווה הספריה בדימונה נדבך חשוב ומשמעותי בחיי ובחיי תושבים רבים בעירי דימונה.
    וזה הודות למנהלת גילה גבאי-אישה פעלתנית בעלת יוזמה ומנוע שלא היה מבייש אף מכונית מרוץ.
    הודות לגילה מוצאים אנשים נשים וטף את הספרייה בית שני להם, היא מביאה אל הפריפריה אנשי רוח והגות, משוררים (כגון רוני סומק שבא כבר מספר שנים) סופרים פילוסופים ועוד.
    לילדים היא מארגנת שעת סיפור עם הפעלות, תערוכות רבות מתקיימות בין כותלי הספרייה, ואף ריקודי פלמנקו.

    תודה לך על כל מה שכתבת.
    שרה

    • yaelshach  On יולי 18, 2010 at 3:54 pm

      שרה יקרה,
      שמחה שבאת לבקר כאן וכתבת.

      תמיד מרגש לראות ולחוות פעילויות תרבות שנוגעות באמנות ובספרות ובעיקר כשזה מגיע גם ממקומות פריפריאליים ולא בעיר הגדולה. ממש מרגש.

      המשיכי לכתוב.השירים שלך נהדרים. קראתי עוד כמה.חבל שקשה כל כך למכור שירה היום, בטח אם לא קוראים לך דליה רביקוביץ', אגי משעול, נתן זך ועוד כמה שמות נהדרים. לשירה חדשה קשה מאוד מאוד לפרוץ קדימה, מעטים הם הזוכים לכך.

      יעל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: