Tag Archives: יעל ישראל

השלום ושִׁבְרוֹ

בדצמבר 2010 ראה אור באמריקה הלטינית בשפה הספרדית "ספר השלום", אנתולוגיה המאגדת בתוכה מבחר של 40 סיפורים ושירים של סופרים ישראליים יהודים וערבים, בעלי שם. "ספר השלום" נערך על ידי ירון אביטוב, סופר, עורך, עיתונאי, יוצר סרטי תעודה ומבקר ספרות, החי כעת בחו"ל. הדיווחים מהחנויות הצביעו על כך כי האנתולוגיה נדרשת ונמכרת, בעיתונים פורסמו מאמרים וביקורות נלהבות, ערוצי הטלוויזיה הקדישו לנושא כתבות נרחבות, והספר כבר מופץ בירידי ספרות ובחנויות ספרים בכל רחבי דרום אמריקה וכן בספרד ובארצות הברית.

לא מכבר, פנה אליי ירון אביטוב על מנת לעניין אותי בהוצאתה לאור של האנתולוגיה, גם בשפה העברית. מה טבעי יותר טבעי מאשר להוציא לאור בישראל, אנתולוגיה למען השלום, שהסיפורים והשירים שקובצו בה הם משל יוצרים ישראלים מכל קצוות הקשת הפוליטית?

ירון פונה אליי, בתקופה שבה "רימונים" תופסת תנופה. השיווק של ההוצאה דרך "כתר" הגביר חשיפת הספרים בחנויות, מספר הכותרים המתורגמים הרואים אור במסגרת ההוצאה, עולה, היקף המכירות בנסיקה, ועדיין, לשרוד בשוק הספרים של שנת 2011, מחייב כל מו"ל, גדול כקטן, להפעיל חשיבה יצירתית עמוקה ללא הרף על מנת למצוא רעיונות שיווקיים וצינורות שיווק נוספים. הוצאת אנתולוגיה כזו קסמה לי מאוד בשל חשיבותה. עשייה למען השלום בתוך המעגל שהעשייה שלי, אישית, מתבטאת בו, מעגל התרבות, האמנות, הספרות, הדליקה אש בעצמותיי ומעבר להשקעה שאני כמו"ל יכולה לעשות בהוצאת אנתולוגיה כזו, הייתה חשיבות גדולה להשתתפות של גופים בעלי שם שיוכלו לתרום למען הוצאתו לאור של הספר. הוצאת ספר כזה בתמיכה של גופים שעומדים מאחורי רעיון השלום, שעושים למענו, שמטיפים לו, חשובה לאין שיעור גם ליוקרתו של הספר, גם לשיווקו של הספר, גם להצעה למכור את הספר לגופים גדולים כתשורה הביעה הזדהות, תמיכה, איכותית, תרבותית ופוליטית.

האנתולוגיה שתורגמה לספרדית מכילה סופרים ומשוררים כמירה מגן, אהרון מגד, אלי עמיר, יוסי אבני-לוי, סלמן מצאלחה, אלמוג בהר, נעים עריידי, סמי מיכאל, איימן סיקסק, יצחק אורפז, שפרה הורן, ראובן מירן, יוסי וקסמן, רבקה קרן, דאה הדר, אילת שמיר, אהוד עין גיל, ציפי שחרור, סמיח אל קאסם, מוחמד עלי טאהא, יוסי גרנובסקי, מואיז בן הראש, איימן אגברייה, לבנה מושון, מוחמד אגואני, בועז יזרעאלי, אבנר שץ, איאת אבו שמיס, אסמה ג'וף, יעל ישראל, קייס נאשף, יצחק גורן, יחזקאל רחמים, אושרת קוטלר, זהייה קונדוס, פואז מהנא חוסיין, ברוך שמעוני, נגה טרבס, מוחמד ג'באלי וירון אביטוב.
אותם סופרים היו נכנסים כמובן גם לאנתולוגיה בעברית.

נשמע מבטיח, נכון?

אז זהו ש… לא בדיוק.

ירון ואני התחלנו במסכת כיתות רגליים נואשת וקבלת תשובות מנומסות אך שליליות לחלוטין ממבחר גופים/אנשים/מרכזים, ולא היה מנוס מפני החלטה לגנוז את ההוצאה לאור של הפרויקט, שבשל מצב ענף הספרים היום, והתמלוגים האפסיים שמגיעים למו"ל בנוסף לתמלוגי אקו"ם עבור הסופרים והמשוררים, היינו חייבים לבקש עבורו תמיכה נוספת שבוששה להגיע.

ככל שחלף הזמן, המכתבים יצאו, המיילים נשלחו, הטלפונים צלצלו, והתשובות השליליות והמנומסות להפליא, הגיעו. התחושות שלי נעו בין כעס עצום, זעם, הלם, בושה, דכדוך. מרכז פרס לשלום, גוף שקם למען השלום, לפני ששמעון פרס נבחר לנשיא מדינת ישראל, דחה את בקשותיי מכל וכל. התשובה שקיבלתי מד"ר עליזה סביר, הייתה כדלקמן, ואני מצטטת:

סליחה על העיכוב במתן תשובתי – רציתי להיוועץ עם חברי להחלטה במרכז פרס לשלום בטרם אשיב.
לצערי, אין אנו ערוכים למתן סיוע להוצאות לאור של ספרים ואין אנו נוהגים לתת חסות לספרים. לגבי אירוע השקה, ניתן לשקול זאת, ולצורך זה אני מפנה אותך לגב' איילת מייזנר, מנהלת האירועים אצלנו, אותה אני מכתבת למייל הזה.

יפה מאוד. (כסף לא ניתֵּן. אבל כשתסיימו, אתם מוזמנים להשיק את הספר אצלנו.)

כשקראתי את המייל הזה, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
בפנייה לנשיא המדינה, קיבלתי תגובה שקרן עמוס התומכת בסופרים ובספרים, אינה פעילה ואין בה תקציב ולכן לא נוכל לקבל כל תמיכה כספית, אבל אם נוציא את הספר, בית הנשיא ישמח לארח אותנו בחשיפה טלוויזיונית שתזכה לשידור מבית הנשיא בערב ספרותי מיוחד.
שלא יהיה ספק, אני מעריכה את מר פרס ואת פועלו, עד מאוד. אבל העלבון שחשתי מול גלגלי הביורוקרטיה החורקים, היה לי קשה עד בלתי נסבל.

מרכז רבין נפנף אותי ממזכירה למזכירה וכשהגעתי לאדם הנכון, נדחיתי שוב בכך שהמרכז חי על תרומות ואין לו כסף לתת גם למען מטרה נעלה כמו זו. לשם מה בעצם הוקם אם לא למען השלום?

גופים נוספים שהייתה אליהם פנייה היו רבים ומגוונים, החל בקרן רבינוביץ' ומפעל הפיס שהשנה תומך רק בשירה ולא בפרוזה ושירה גם יחד, עבור דרך, פנייה לבית הגפן בחיפה, ועוד גופים וקרנות שהיריעה תקצר מהכיל. הפניות שלי הגיעו עד אנשים פרטיים, תעשיינים עשירים מאוד שתורמים לקהילה דרך קבע וכשחשבתי לפרסם את הרשומה הזו, תהיתי אם להלבין את פניהם ברבים ולהטיח את העובדה שהשלום לא מספיק חשוב להם כדי להשקיע בו כסף, כמו עוד כתבה ועוד אירוע למען עמותות נזקקות שהתקשורת מסקרת בהרחבה והמתן בסתר עבורם, הופך להיות מתן לאור הזרקורים, ועוד אירועים מיוחצנים כאלה ואחרים. ושוב, שלא יצטייר חלילה שאני מזלזלת בתמיכה ובתרומה למען פרויקטים קהילתיים חשובים אחרים, אבל פה מדובר בתרומה של כמה אלפי דולרים ולא יותר (שהלוא שאר ההשקעה תגיע מההוצאה לאור עצמה) ועבור מטרה שאנחנו נהרגים עבורה, תרתי משמע, יום-יום ושעה-שעה במדינה הזו. האם אפשר לזלזל במטרת מסר השלום, קידום הידברות, דו-קיום ספרותי/אמנותי/תרבותי?

חבל שאנשים העומדים בראש מבנים גדולים ומפוארים, מרכזים ענקיים, פעילויות מיוחצנות, כל אלה, כשנדרשים להושיט יד, לעשות בפועל, באפס תקציב כמעט מבחינתם, למען מטרה שלשמה הוקמו, מקפלים זנב, ובמתק שפתיים לא נותנים לך ליהנות (ולא חלילה ברמה האישית, שהרי הכסף הזה לא נכנס לכיסי כלל) אפילו לשבריר של רגע, מגשם הנדבות שלהם.

לא נותר לי אלא להרכין ראש ולהתבייש. לא עבורי, אלא עבור התרבות הנרמסת, עבור דו-קיום ספרותי שמבקש לצאת בשפה העברית אל האור – ונחסם בעבור חופן דולרים, מה שיוביל את דרכם של מסרי השלום, להמשיך לרעות בשדות זרים במקום במדינתנו-אנו.

מודעות פרסומת