סייד קשוע רוצה לברלין – האם שם הייאוש נעשה יותר נוח לערבים-ישראלים?

ביום חמישי האחרון סייד קשוע נכנס לסלון הספרותי בגבעתיים, סלון שבו חיכה לו קהל קוראים נאמן שהיה נכון ומוכן עם שאלות על ספרו האחרון, "גוף שני יחיד", שיצא בהוצאת כתר, בחודש מאי 2010, כחודש לפני שבוע הספר העברי. למען האמת, היה ברור שהערב יהפוך לרב-שיח גם בנושא הספרות של סייד וגם בנושא הפוליטי הבוער, עמדותיו, הטור שלו, הסדרה "עבודה ערבית" שמככבת בערוץ 2 בימים אלה בעונתה השנייה, ודמותו המסקרנת הביאה רבים לגדוש את הסלון.

 

הביקורות על "גוף שני יחיד" גמרו את ההלל. ציינו שהוא מהסופרים הישראלים החשובים בני-זמננו, אמרו שהספר הזה עולה על קודמיו וכי קשוע ביצע בו מהלך ספרותי גאוני ומבריק, שטכניקת הסיפר שלו, הגוף הראשון והגוף השלישי לסירוגין, העלילות המקבילות שבסופו של דבר משיקות זו לזו והסוף המפתיע והמצמרר, כל אלה זיכו אותו בסופרלטיבים מפליגים מכל עבר.

לסלון נכנס סייע עצור-משהו, מכונס ושקט. כמה דקות וכוס מים, עם הקדמה קצרה על עברו, על הביוגרפיה שלו, על המקום שלו בשיח החברתי-פוליטי, וכמובן הספרותי, וסייד עם ההומור המושחז והבדיחות שנשלפות מן השרוול, יצא לדרך.

להלן חלק מהשאלות החשובות והנוקבות שנשאלו במהלך הערב, על ידי הקהל.

–         האם אתה מרגיש שאתה מכוונן את הכתיבה שלך ואת העיסוק הספרותי שלך רק בדמויות של ערבים יהודים, בקונפליקט היהודי-ערבי? האם אתה מרגיש חובה להתייחס לנושא הזה או שאתה מאמין שאתה יכול גם לכתוב על נושאים אחרים לגמרי?

לא חשבתי על זה מעולם. אני לא מתכנן את הספרים שאני כותב, אני פשוט  מאמין שזה הנושא שמעסיק אותי הכי הרבה. אני כותב על מה שאני מכיר ולהיות ערבי בתוך מדינת ישראל זה חלק מלהיות בישראל כמיעוט מרדף. בספר האחרון, זה מקבל את הביטוי הכי חזק מבכל הספרים האחרים שלי. אם תשאלי אותי למה אני בכלל כותב, אני אשיב לך שאני עדיין לא יודע למה אבל אני משער שהתשובה היא בעיקר משום אני לא יכול שלא לכתוב. פשוט לא יכול. בספר "גוף שני יחיד", מה שהיה בוער בו עבורי היה התחושה שליוותה אותי לפני השינה. לא יכולתי להפסיק להיטרד מהנושא של הספר ומן הדמויות שלו. הן רדפו אותי לכל מקום. העיסוק בזהות האדם, הלאומית, האישית, היה חזק ממני ולא יכולתי להפסיק לכתוב על זה.

–         דבר איתנו קצת על השם של הספר:

לתת לספר הזה שם, היה עניין בהחלט בעייתי. בערבית תרגמו את זה בצורה כזו שגוף משמעו בערבית גם מצפון ואז, זה באמת נשמע טוב ביותר. למעשה, גוף שני הוא הגוף היחיד שלא נמצא בספר. זו בעצם החידה בספר.

 

–         האם המציאות שאתה מתאר בספר לגבי היאפים הצעירים הערבים שלא רוצים לחזור לכפר ומקימים חברת "ישראליים מערביים וואנאבי" בירושלים, היא אמיתית?

כן, בזמנו עשיתי כתבה על קבוצה כזו, בעלי מקצועות חופשיים, משכילים, אמידים, שמגשרים בין אוכלוסיית מצוקה למוסדות הישראליים. אלה אנשים שרוצים להיות ישראלים ולהרגיש כמו היהודים האמידים היאפים. יש לפחות 1000 משפחות כאלה שחיות בירושלים, בשכונות ערביות, ורבים מהם גרים גם בשכונות ישראליות כמו בגבעה הצרפתית. לאחרונה יש המתרעמים על המעורבות שלהם.  הקבוצה הזו בהחלט קיימת והיא מאוד מבולבלת כשזה מגיע לחינוך ולמסורת של ילדיה וגם לאובדן זהות. נמניתי עם קבוצה גדולה מבית צפפה שהגיעה מאזור הגליל והמשולש, כולם החליטו לחזור הביתה ומי שנשאר, הם אלה שהיה להם יותר אמצעים והצליחו להתברג. החינוך הוא הבעיה. לכן הוקם בית-הספר הדו-לשוני שאמור לתת מענה לזה.

האנשים האלה מקיימים מפגשים ביניהם, יש להם סלון שבו הם נפגשים אחת לחודש ומעלים נושא לדיון. במפגשים ביניהם כולם מראים את המותגים שהם לובשים, מגישים סושי ואוכל הכי עדכני שבעולם אבל החינוך הוא העניין שהכי מטריד אותם. הפחד שילדיהם, בעיקר הבנות, יתרועעו עם המתירנות וחיי העיר. חודש הרמאדן, למשל, זה משהו שהילדים שלנו  לא יודעים מה הוא בדיוק בגלל המעורבות בחיים אחרים היום. לקבוצה הזו יש פחד גדול מעניין החשיפה לחיי העיר, הפחד איך ליברליות-היתר תשפיע.  

–         האם בגלל שאתם מיעוט, אתם מרגישים שאתם רוצים להיות הכי טובים? בדומה ליהודים שחיו בזמנו בגולה? תמיד להוכיח שהם הכי טובים?

כן, בקבוצות מסוימות יש את העניין הזה. ויש את ההורים שלנו. אמא שלי עד היום דורשת שיהיה לי מקצוע… צריך לזכור שב 1948, מי שנשאר פה בארץ, היו חבורות של כפריים ופלאחים. שאר המלומדים הצליחו לברוח. מי שנשאר היה חסר השכלה. הדור החדש עכשיו מעז לפנות יותר לאמנות. עדיין עם קשיים, אבל זה מתחיל ומתחילים לראות את ההשפעה של המגמה הזו.

–          אי אפשר להימנע מהעצב שאופף את הקורא כשהוא רואה את הכמיהה של הדמויות הראשיות, להיות יהודים.

אני מסתייג מזה קצת. אני חושב שראשית, הם שונים זה מזה, עורך הדין ואמיר. עורך הדין סובל מסוג של רגשי נחיתות בעניינים התרבותיים יותר, משאיפתו להיות יהודים. הוא מדבר על הגעגועים שלו הביתה, למאכלים של אמא שלו במקום הסושי, אבל אני חושב שאצלו הבעיה היא יותר המעבר לעיר ולחייי הבורגנות שהוא לא מרגיש שם הכי נוח בעולם. זה קשה לו מבחינה מעמדית. בנוגע לאמיר, זה אכן נכון.  אי אפשר להתעלם מהמטען שלו והוא שם כדי להראות שאי אפשר להתחבר אל החברה היהודית בלי להיות לחלוטין חלק ממנה. גם ההתחברות שלו לאמנות קשורה בזה. וזה מתחבר אליי. הסוגיה שדנה בשאלה מתי דברים שאני כותב מתקבלים על תקן כתיבה, עם זה לטלוויזיה, לעיתון או בספר, כיצירה בפני עצמה המנותקת מהזהות הלאומית? ואיך אתה יכול לשפוט צילום או כתיבה רק על פיה מבלי לייחס אותה לרקע או משהו? תחושת השייכות אצל אמיר היא מאוד קשה. גם אצלי היא תמיד קיימת. התחושה הזו של אני לא שייך לפה. זו תחושה שמאוד חזקה אצלי.

 

–         הייצוג של נשים אצלך מסקרן ואף מטריד כי גם בטור שלך, גם בספר וגם בסדרה, יש עוולה שזועקת לשמים. בא לך לטלטל אותן ולשאול אותן למה הן נשארות עם הגבר הזה כשהוא לא ראוי להן. בספר זה כואב. העו"ד מתייחס באופן מאוד כוחני לאישתו וסצינת האלימות עם הבגדים, מאוד צורמת. עדיין – למרות זאת, היא נשארת אתו. אפשר להגיד שגם בסדרה "עבודה ערבית" האישה מוצגת בתור אחת שלא ברור למה היא עדיין נשארת עם אמג'ד למרות שהיא עולה עליו עשרת מונים.

לדעתי, אומר סייד, האג'נדה בכתיבה שלי על נשים ערביות, היא די ברורה ומובהקת אני חושב שאני די ברור בזה שהנשים שאני מציג הן תמיד דווקא משכילות, דעתניות וחזקות ואפילו חטפתי פעם ביקורת שמרנית ערבית על הצגתן כך. למה הן נשארות אתם? מתוך כוח לא מתוך חולשה. אבל המסר בהתנהגותו של עורך הדין בכלל לא היה קשור בנשים.  עורך הדין עובר סוג של מסע שמראה לקורא הערבי עד כמה הוא אידיוט ולאו דווקא בעניין הקנאה שלו. קנאה היא דווקא סוגיה אוניברסאלית, אבל דווקא הפחד והפרנויה הזו שהוא צריך להתמודד עם העובדה שאולי היה לה קשר קודם לפנין ואולי היא אהבה מישהו לפניו, זה מסע שחשוב מאוד לקורא הערבי ללמוד ממנו ולפה כיוונתי יותר.

–         איך זה לכתוב לא בשפת-האם שלך? מבחינתי זה מפתיע מאוד. אתה כותב  בשפה רהוטה, גבוהה, מהוקצעת. איך אדם שלא נולד עם עברית מבטן אמו, כותב כך?

זה תהליך שהיה בעייתי. היום אני כותב כך כי זו השפה היחידה שאני יכול לכתוב בה. ולמה? כי שפת אמי היא ערבית בניב פלסטיני מדובר ולא ערבית ספרותית. מגיל חמש-עשרה הפסקתי לעסוק בערבית בכלל כי למדתי בתיכון ישראלי. גם אני כמו אמיר, ניסיתי להשתלב ורגשי הנחיתות שלי הובילו אותי לדעת את השפה מאוד טוב. רציתי לעשות הכול כדי לגשר את הפערים התרבותיים ולקח לי הרבה זמן להעיז ולכתוב בעברית. מאוד פחדתי. בימים הראשונים שלי בעיתון "קול העיר", הייתי מלא חששות. האם אני לא מפרסם משהו עילג, האם אני כותב בשפה נמוכה וירודה? היום אני מאוד שמח שהעזתי ולא התביישתי. התחלתי עם סיפורים קצרים בכל מיני אנתולוגיות ואז כתבתי את הספר הראשון שבעצם מבחינה שיווקית הוצג כספר אבל גם הוא היה מעין ספר סיפורים קצרים.

הבעיה עם העברית והערבית הפכה להיות אחר-כך חמורה יותר מבחינת הביקורות וההתייחסות של מבקרי הספרות. מישהו פעם אמר לי שחוקרי הספרות עוד לא החליטו אם אני סופר ישראלי או פלסטיני וזה משנה להם את התיאוריות והיחס לכתיבה שלי… זה לא שלא מבקרים את אדוארד סעיד שכותב באנגלית ולא מאשימים אותם במעבר למחנה האויב ולא שואלים אותם מי קהל היעד שלהם, אבל גם פה לשפה יש מקום של המאבק הלאומי עצמו. השפה הוא הדבר היחיד שאפשר להיאחז בו כדי למנוע את הפיכתנו לגויים בתוך ישראל, כך אומרים המבקרים שלי. אני לא חושב ששפה צריכה לקבל מעמד של קדושה. העברית נתפשת כאחיזה בארץ ומי שמבקר אותי על כך, אין לי אלא להגיד שאני יכול לכתוב רק בעברית היום ואם אוכל לכתוב פעם בערבית, אעשה את זה. סיבה נוספת היא באמת מסחרית שיווקית. מבחינת קהל היעד, יותר ערבים קוראים אותי בגלל שאני מופיע בעברית כי בעברית יש שוק ספרים מסחרי ענף מאוד. בערבית יש הרבה פחות הוצאות לאור. ובמאמר מוסגר, אני שמח לבשר שיש בית הוצאה אמיץ בביירות שמוציא ממש עכשיו, בחודש אוגוסט, את הספר השני שלי ואני מקווה לטוב ושמח על כך.

 

–         האם בטורים שלך אתה מצנזר את עצמך יותר ממה שאתה מרגיש באמת והייתה רוצה להביע?

התשובה מורכבת. אני באמת נזהר, אבל בתקופות של מלחמות זה לא קל. במלחמת לבנון עשיתי המון פרובוקציות ומעיתון "הארץ" צילצלו שלמרות הביטולים של חלק מהמנויים של העיתון, הם עומדים מאחוריי.

התסבוכת בתקופת מלחמות הייתה במלחמת עזה כשכתבתי טור אנטי-מלחמתי ובגללו נכתב עלי הכרוז ההוא בטירה, שכותרתו הייתה "הכלב הציוני מטירה". בזמן האחרון חשבתי או להפסיק את הטורים האלה או לזוז קצת אחורה לתוך העיתון ולא להיות בקדמתו, או לכתוב בסגנון אחר מעט. הרי בסופו של דבר כשאני מול המקלדת, זו תמיד השאלה הזו, כמה אני יכול להיות עוקצני וחופשי ויותר האני הביקורתי שלי, בכתיבה. בתקופת יחסי הציבור לספר למשל, אני חייב יותר לשמור על נימה פחות עוקצנית ויותר מרוסנת ואכן, בזמן האחרון אני כותב יותר באופן משפחתי ואישי כדי שלא להפריע ליחסי הציבור של הספר.

 

ערבים זה עם קשה, צוחק סייד כשהוא מספר על "עבודה ערבית", על האופן שבו ערבים רואים את הסדרה. דווקא למרות שהישראלים נראים שם הכי פאתטיים עדיין ערבים מטיחים בו שהוא צוחק עליהם. אני לא מנסה לייצג אף אחד, אומר קשוע, בהתחלה הייתי אבל עכשיו כבר לא. אני מנסה לחיות את האג'נדה שלי. אני לא מנסה לשרת שום מטרה אלא לספר את הספרות שיש לי לספר. אני לא פעיל בשום מפלגה, לכן, כשמהצד הערבי, הם מבקשים שאני אדבר על המצוקות שלהם, אני טוען שאני לא יכול לעשות זאת. יש כאלה שרואים בכל דמות של ערבי שאני כותב עליה, דרך לזלזל וללגלג על ערבים. היהודים לעומת זאת, חושבים שאני מכניס בתוך כל דמות של ערבי, את זה שרוצה לזרוק אותם לים. ואני לא מנסה לעשות את זה. המחשבה של מה יחשבו אלה ומה אלה, תמיד באה בדיעבד ואני תמיד מקווה שאני לא פוגע באף אחד, אלא רק אומר את מה שהנפש הספרותית שלי אומרת.

 

–         המחיקה המוחלטת של אמיר, נראתה לי ביקורת על הערבים. ולי כיהודייה, היה קשה לקבל את זה שהוא הולך כל כך רחוק עד כדי מחיקת זהות וביקורת על החברה היהודית שמביאה את הערבים להרגשה הזו.

אני שמח שהרגשת את זה. עניין הזהות הלאומית הוא חשוב, אבל המחיקה של אמיר בעיניי, לא באה מתוך רצון לשינוי הזהות הלאומית, כי מבחינתי זה לא ביג דיל להיות יהודי, אפשר לשאוף להרבה יותר… אבל אני חושב שיותר מהכול, אמיר רצה להיות שייך לגוף החזק שבחברה, לכן הוא גם מדמיין מה יגיד לשופט כשייתפס בזהות השאולה של יונתן. כל מה שהוא רוצה להגיד לו זה שהוא רק רצה להיות מלצר. הוא לא עשה את זה ממניעים אידיאולוגים. רחל, האמא בספר, אומרת שם, שזהות זה כמו השתלת אברים. ואכן, זהות לאומית היא חלק בלתי נפרד מחיינו. אבל העניין פה, של אמיר, הוא הצורך להשתייך לחברה השלטת, החזקה. אם הוא היה בצרפת, הוא היה רוצה להיות צרפתי. אני חושב שחינוך ומצב כלכלי מעצבים זהויות הרבה יותר מאשר תפיסה לאומית וזהות לאומית. בדמות של אמיר דווקא ניסיתי להמחיש את הצורך של מיעוט להיות בצד החזק של הסקאלה.

 

–         מה יהיה עם אמיר בסוף? הרי הזהות שלו יכולה להיחשף.

אם הייתי ממשיך את הספר, הוא היה הולך למקום אחר, אומר סייד. הוא היה עובר למדינה אחרת. גם אני, אם הייתי יכול היית עובר עם משפחתי מכאן, אולי לברלין. הלוואי שיכולתי לכתוב בשפה אחרת. קשה לערבי לחיות כאן. הקונפליקט הישראלי-ערבי לא ייפתר לעולם ככל הנראה, לפחות לא בדורות הקרובים. החברה הישראלית כל כך מקצינה ואפילו לא מודעת לכך וההנהגה הערבית גם עושה רושם שגם אם תוקם מדינת דו-קיום יהיה קשה מאוד. תקופת הנאיביות של ימי אש"ף לפני אוסלו הולכת ומתרחקת. אני שומע דברים קשים מכל עבר.

אין הרבה לאן לברוח. אולי נצליח לנסוע לשנה בחו"ל כחלק מהלימודים של אישתי. אני אתחיל לקדם את האנגלית שלי. אין לי אשליות בקשר לגזענות הלבנה בכל מקום בעולם, אבל אולי בגרמניה יהיה בטוח יותר. שם אתנהג על תקן ישראלי ובטח לא יגעו בי כי הם האחרונים שיסתכנו בגילויי גזענות נגד ישראלים…

 

 

מודעות פרסומת

הרב מנחם פורמן ממליץ להוריה של ברכה, לשבת עליה שבעה. היא – רחמנא ליצלן – לסבית – ועוד לסבית דתייה, שומו שמיים

 

אתמול אחר הצהריים ראיתי, כנראה בשידור חוזר, את הפרק הרביעי בסדרה הדוקומנטרית המצוינת של גל גבאי – "ואקום". הפרק הרביעי עוסק בתיעוד של שלושה אנשים מהקהילה ההומו-לסבית שחווים כאב כי החברה ממנה באו, מוקיעה אותם. האחד ערבי מוסלמי, השנייה, לסבית-דתייה והשלישי – נוצרי.

גל גבאי ברגישות אך בנחישות מעבירה פרק מצמרר בהלכות זכויות האדם ואהבת האדם באשר הוא. עיניה מתלחלחות מדי פעם, בזמן המונולוגים של בני-שיחה. בשיחה עם ברכה, בחורה צעירה שחיה עם בת הזוג שלה עוד מהתיכון, היא מעמתת אותה מול שלושה רבנים, הרב מנחם פורמן, הרב בני לאו והרב שמואל אליהו. הראשון – בפנים מתחסדות ובעיניים יוקדות, אומר לברכה שהוא מוכן לבוא אל הוריה ולנחמם. להגיד להם, "שבו על בתכם שבעה". השני, בני לאו, נוזף בו ומציג עמדה מכבדת, מבקש מגל גבאי להבהיר שעמדתו של פורמן היא סטייה הלכתית וכי פורמן מדבר בשם עצמו בלבד. ואילו שמואל אליהו, נד בראשו ברחמים וקובע כי הומוסקסואליות היא מחלה.

אני חושבת שמישהו צריך להגיד לרב פורמן שהקדוש ברוך הוא, אין ספק, שהוא מסתכל עליו משמים ואומר לעצמו שהוא מתבייש ביציר כפיו. המחשבה שאדם כזה הוא מנהיג רוחני של קהילה כלשהי, מעבירה צמרמורת באלוהים עצמו, אין לי ספק. ישבתי מול הטלוויזיה וחשבתי לעצמי איך בשנת 2010 עוד יש אנשים שהיו מעלים את ילדיהם על המוקד, שה לעולה, קורעים עליהם קריעה, איך?

הרב פורמן, הנה, עוד מעט יגיעו הימים הנוראים. אתה בטח יודע שאלוהים יכול לסלוח על חטאים שבין אדם למקום, אבל על חטאים שבין אדם לחברו, אלוהים לא סולח. ולא שוכח.

מתי אנשים יבינו שאדם הוא אדם הוא אדם. ללא הבדל בין דת, צבע, גזע ומין.

הנה הפרק האמור מהסדרה של גל גבאי.

הפרק הוא פרק 4 ונקרא: גאווה כהלכה

גאווה כהלכה

הוי, אמא

 

הטקסט הבא נכתב על ידִי לפני כשנה בהשראת סיפור קשה שקראתי בתקשורת הכתובה.

אין לו נגיעה לסיפור שנחשפתי אליו בקריאה, הוא נכתב בדמיוני בלבד, בהשראתו.

עבור כל הנשמות התועות, המושפלות, האבודות, שחוללו ונטרפו בצלקות נפש עד סוף חייהן.

 

 

כְּשֶׁאִמָּא שֶׁל לוֹרָה תֵּרֵד אֶל הַבּוֹר

הִיא כְּבָר לֹא תֵּדַע לְעוֹלָם

שֶׁאַבָּא שֶׁלָּהּ חִלֵּל אֶת תֻּמָּתָהּ שֶׁל

נֶכְדָּתוֹ,

בְּפִתּוּי נוֹאַל שֶׁל

שְׁתֵּי קֻבִּיּוֹת סֻכָּר

וּוָפֶל שׁוֹקוֹלָד מְצֻפֵּה נְיַר כֶּסֶף.

 

 

רַק לוֹרָה תַּמְשִׁיךְ

לְחַיֵּךְ נָכוֹן

לְהִזְדַּיֵין נָכוֹן

לִפְתֹּחַ רַגְלַיִם בְּזָוִית מֻשְׁלֶמֶת

וּלְהִתְחַכֵּךְ בַּחֲפָצִים קָרִים וְחַדִּים.

 

 

בְּלֵילוֹת חוֹרְפִּיִּים בִּמְיוּחָד

הִיא תִּשְׁאַל אֶת עַצְמָהּ אִם

הִיא סְתָם מְפַנְטֶזֶת אֲרָיוֹת

וְרִגְשֵׁי אַשְׁמָה יְכַרְסְמוּ בֵּין יְרֵכֶיהָ

נְקָבִים-נְקָבִים

חֲלוּלִים-חֲלוּלִים

עַד שֶׁתִּכְרַע אֶל הָאַסְלָה,

מְקִיאָה אֶת סַבָּא

לְבִּיב הַשּׁוֹפְכִין

שֶׁל צַנֶּרֶת גּוּשׁ דָּן.

© כל הזכויות שמורות ליעל שכנאי

10 טיפים לסופרים שמוציאים ספר ראשון

1. שלחו את כתב היד שלכם לכמה שיותר הוצאות ספרים. שלחו בדואר, זה תמיד עדיף על פני שליחה במייל.

2. חכו בסבלנות ואל תנדנדו. זה לא מקדם את המקום שלכם בהוצאה לראש הרשימה.

3. אם תקבלו תשובת דחייה, אל תתקרצצו ותבקשו הסבר. הוצאות לאור לעולם לא מסבירות למה לא, אלא רק למה כן. המקסימום הסבר שתקבלו הוא שכתב היד שלכם לא בשל דיו להוצאה לאור או לא מתאים לז'אנר הספרים שיוצאים לאור בהוצאה, או עובר את מכסת הספרים שהצבנו לעצמנו להוצאה לאור ב 24 החודשים הבאים. לרוב אלה תשובות מנומסות שמטרתן במילים אחרות להגיד: זה לא מתאים. נקודה. כדי לחסוך כאב לב ועלבון לכותב, הומצאו התשובות האלה.

4. אל תצאו מנקודת הנחה שכל הוצאה מבקשת כסף, או להפך, שכולן מוכנות להוציא לאור את כתבי היד שלכם ללא תשלום. בשוק הספרים של היום, הקומבינציות רבות ומגוונות, החל בהצעה לחלוקת תמלוגים מעותק מסוים וכלה מבקשה שתשלמו עבור הפקה והוצאה לאור של כתב היד. הכול לגיטימי, אבל בדקו היטב  מי ההוצאה לאור, אילו ספרים היא מוציאה, והכי חשוב – רוצו לחנויות ובדקו שהיא משווקת היטב שם, שספריה מוצגים במקום בולט ושיש להם נוכחות יפה.

5. אל תתביישו לגגל את שם ההוצאה או את הבעלים או המו"ל, כדי לקרוא ולשמוע חוות דעת. אם תגיעו לפגישה בהוצאה, בקשו שלושה שמות של סופרים שהוציאו לאור ספר שם, כדי לדבר איתם ולהתרשם מהתהליך שעברו, מהשיווק והיחצ"נות של הספרים שלהם ובטיפול שהם עברו במערכת וגם אחרי שהספר ראה אור.

6. זכרו היטב: לא תתעשרו מהספר שלכם. בטח שלא מהראשון. אין סיכוי כמעט, אלא אם כן תתגלו כמטאור בשמי הספרות הישראלית, דבר שקורה אחת ל100 כתבי יד בערך, ואולי אפילו יותר.

7. זכרו שבישראל יוצאים לאור 27 כותרים חדשים מדי יום, לא כולל אנציקלופדיות, ספרי לימוד וספרי קודש. קר שם בחוץ והתחרות עצומה. שמחו בעובדה שאתם מוציאים ספר ראשון שאולי יסלול בהצלחתו את המסלול לספר השני.

8. כשמתחילים לעבוד עם הוצאה לאור, כבדו את אנשי הצוות ואת המלצותיהם המקצועיות בעריכה, בעיצוב הספר וביחצון שלו. אל תנסו להתערב כל הזמן, אתם תקלקלו בסופו של דבר וגם תגרמו לעוינות. חשוב לשמור על אווירה טובה ושיתוף פעולה. היו רגישים למקומות שבהם אתם נכנסים בדריסת רגל גסה. גם אתם לא תאהבו כשמישהו יתערב במקצוע שלכם, כשהוא אינו מבין בכך דבר.

9. אל תתקשרו אחרי שהספר ייצא לאור, בכל יום, כדי לברר אם כבר פורסם משהו בעיתון או אם הזמינו אתכם ללונדון וקירשנבאום או לתוכנית הבוקר של אברי גלעד. בהחלט עובדים על הספר שלכם ומנסים להכניס אותו לכל מקום אפשרי אבל לכול זמן ועת לכל חפץ. שום דבר לא קורה מהרגע להרגע וכשיש לעורך בעיתון או לתחקירן בתוכנית בוקר 50 אייטמים לבחור מהם מה להכניס, צריך לקחת בחשבון שגם התחום הזה מצחריך סבלנות אירופאית שעדיפה על נדנוד ישראלי… 🙂 אם אתם בוטחים בהוצאה שלכם, תנו להם לעבוד. הם יודעים לעשות את העבודה שלהם.

10. שתפו פעולה עם הצוות שמטפל בכם בהוצאה לאור, זה רק יביא תוצאות טובות לספר.

זכרו היטב, בהגהות על הספר – למרות שההוצאה מעבירה את הספר,  מעבר לעריכה הספרותית והלשונית, לפחות עוד 4-5 הגהות – שהעין שלכם חשובה לא פחות. קראו שוב ושוב, כמעט תמיד נשארת איזו שגיאה אחת והמטרה היא באמת למצוא ולנקות הכול. יש חשיבות עצומה לכך שהספר שלכם ייצא נקי וחף משגיאות וגם אם ההוצאה מקפידה מאוד, תמיד חשוב לפקוח עוד עין.

בהצלחה!

אשכול נבו ואורית גידלי – בן-ארי, גיבורי-העל של קבוצת החלומות

לפני שנה וחצי התחלתי לכתוב את הרומן הראשון שלי, לאחר ספר הסיפורים הקצרים, "פירורי קינמון", שהוצאתי לאור לפני שנתיים וחצי. במשך כשבוע הסתגרתי בביתה של חברתי, בזכרון-יעקב,ובטראנס אמיתי כתבתי כ-50 עמודים. חזרתי למרכז, שרטטתי לעצמי את המשך מבנה הספר שידעתי שגם יעבור שינויים עד לטיוטה האחרונה והנקייה שלו, ושקעתי בחזרה לתוך העבודה היומיומית.

איכשהו, קיבלתי מחסום כתיבה למשך שמונה חודשים, ואז, בכוח רב נכתבו עוד עשרה עמודים והרגשתי תקועה. תקועה באופן שרק אדם כותב יכול לתאר מה זו תקיעה וחסימה ושיתוק כזה, במשהו שאתה מרגיש שהוא היצירה הבאה הגדולה שלך.

ידעתי שאני צריכה דחיפה, כלים נוספים, אבקת קסם. בועז כהן ידידי הטוב, וכותב נפלא בזכות עצמו, המליץ לי לרוץ ולהירשם לסדנה של אשכול נבו. נכנסתי לרשת וחיפשתי פרטים וקראתי בכל מקום שקשה להתקבל, שיש תור ממתינים ארוך, שהסלקציה לא פשוטה, והנה, באחד הערבים, כשאירחתי בסלון ספרותי את אורי לברון, שהוציא לאור ב"כתר" בשנה האחרונה את "חצי הוכחה", ספר מתח ישראלי, נפלא ומלא-הומור, שנע בין מתח לרומן פסיכולגי, סיפר אורי על אותה "עצירות" כתיבה שהייתה לו ואיך אץ-רץ בעקבות חברו בוריס זיידמן, לסדנה של אשכול שאכן פתחה עבורו עולם חדש ומרתק, שבעקבותיו סיים את ספרו.

כתבתי לאשכול שמיהר לענות, ביקש דוגמאות מהכתיבה שלי, ביקש עמודים מהספר ולאחר כשבועיים הודיע לי לשמחתי שאוכל להיכנס לסדנה שתתחיל בינואר-פברואר 2010. מיותר לציין שהייתי מאושרת, הרגשתי כמו תלמידת כיתה א' שכל כך רוצה להתחיל כבר ללמוד את הא'-ב' עם הקלמר והצבעים החדשים והמחברות. הסדנה נמשכה עשרה מפגשים בכל שבועיים, כל מפגש למשך 3 שעות לערך.

מצאתי קבוצה מופלאה. אשכול נבו, מעביר את הסדנאות שלו יחד עם אורית גידלי – בן-ארי, משוררת מחוננת, ושניהם מתאימים להנחות את הסדנה כמו סיר ומכסה. התקשורת וחלוקת התפקידים ביניהם, מסונכרנת היטב ומעבירה אנרגיות חיוביות מאוד. הקבוצה מנתה 16 חברים, כולם יוצרים מחוננים שכבר עברו שני סדנאות עם אשכול ואורית ולא יכלו לוותר על המשך התענוג וביקשו להמשיך עוד ועוד וסדנאות-ההמשך נוצרו עבורם.

אשכול ואורית קראו לנו "קבוצת החלומות". כמעט כל אחד מבאי הקבוצה נמצא בתוך פרויקט כתיבה של ספר באורך מלא. ז'אנרים שונים, קולות וצבעים וכולם מוכשרים בטירוף. המיוחד בסדנה של אשכול ואורית הוא הגיוון. השניים מעניקים לך כלים שלא תקבל בכל סדנה אחרת. הם מארחים אמן בכל שני מפגשים, והחברים כותבים בעקבות אותה אמנות שמוצגת בפני הקבוצה. באחת הפעמים, הגיע שלומי פריג', שהוציא דיסק עם נתן זך, שמלווה במוזיקה את זך מקריא משיריו. לאחר מכן, ניגן פריג' לקבוצה על הקונטרבס שלו במשך 15 דקות וכולם נתבקשו לכתוב בעקבות המוזיקה ששמעו. הדברים שהוקראו שם, שנכתבו באילתור בעקבות המוזיקה, היו עוצרי נשימה.

עשרה מפגשים חלפו עברו, נסענו לפסטיבל הסופרים בירושלים, כתבנו במשכנות שאננים, למדנו איך עושים תחקיר, איך "מתעללים" בדמיות שלנו, איך להימנע מלהכניס סאבטקסט לקורא בכוח בכפית לפה, איך להימנע משימוש בקלישאות ובמטבעות לשון כבולות, ונתנו  משובים חשובים מאוד, ביקורות טובות וביקורות נוקבות, לחברי הקבוצה.

אלה היו עשרה מפגשים נהדרים ואני שמחה על כל רגע שהייתי שם. גם ברגעים קשים יותר, שהעלו שאלות, דילמות, מחשבות וגם הסתייגויות, התקדמתי מאוד בכתיבה תוך כדי הסדנה והיכולת לזקק יותר את העלילה, להשתמש בכלים שקיבלתי, היא יכולת שבפירוש נקנתה בהרבה שמחה ואושר, לאורך התקופה הזו.

שאו ברכה, אשכול ואורית, שמחתי ללמוד מכם.

ספרים, ספריות, ספרניות ועוד קטנה-גדולה על פול אוסטר

בילדותי הרחוקה, כשגרתי עם אבאמא ואחיי ואחותי שזה עתה נולדה, ברחוב רמז פינת פנקס בתל אביב, הייתי רשומה בספרייה, בפינת לואי מרשל, מול החמוצים של עזרא, ולאורך כל בית הספר היסודי, עד שעברנו דירה מהאזור ההוא, היו לי סימנים כחולים על המצח מהיתקלות בעמודי חשמל ברחוב תוך כדי קריאה. אח, זו הייתה חווית ילדות מכוננת. סיימתי את סדרות תוכידס, צ'יפופו, קופיקו, השביעייה הסודית, החמישייה הסודית, רציתי לפגוש את איניד בלייטון ואת אריך קסטנר ואת שתי האורות (במילעיל) מאורה הכפולה ואת מי לא. גידלתי פוני כדי להסתיר את הסימנים הכחולים אבל המשכתי לקרוא בהליכה הביתה וחזרתי למחרת להחליף ספר עד שהספרנית אמרה לי שתכף ייגמרו הספרים בספרייה ולא יהיה לי מה לקרוא יותר. היא התבדחה,כמובן, אבל אני זוכרת את המשפט הזה כמשהו שהטיל עליי אימה. באמת פחדתי שיום אחד ייגמרו הספרים בעולם.

אני יודעת שרבים חושבים שעידן הספריות הסתיים ואנשים קונים היום ספרים כמו פיצוחים לשבת בגלל המחירים הנמוכים והמבצעים, אבל זה המקום להזכיר שיש גוף גדול ונפלא שנקרא "מרכז ההדרכה לספריות בישראל" שבימים אלה שינה את שמו ל"מרכז הספר והספריות בישראל" והוא הוגה ומייצר פעילויות נפלאות עבור סופרים, הוצאות לאור וקהל צמא-מילים.

http://www.icl.org.il/

בקישור שלעיל תוכלו למצוא את כל המידע החשוב על פעילויות המרכז, ערבי קריאה והקראה בספריות שונות וגדולות בארץ שמארחות סופרים ועורכים, ליעד שוהם ורנה ורבין, למשל, וסופרים נוספים אחרים יחד עם עורכים, מופיעים בפני קהל מגוון ומספרים על יצירתם, עבודתם, ועוד. יוזמות נפלאות בתחום של תמיכה ביוצרים וביצירה, תחרויות כתיבה, תמיכה ביוזמות חדשות בספרות העברית, קרנות לעריכה, לספרים שמרכז ההדרכה לספריות מעריך ותומך בהם (מפעלי קסת), מימון המפעל לתרגום ספרי  מופת, ועוד. על קיר חדרה של מי שנפגשתי איתה, היה תלוי פוסטר ענקי עם שיר של אחת המשתתפות בסדנת רוני סומק בספריית דימונה.

סוּסֵי הַכְּתִיבָה עוֹקְפִים

אֶת הַמִּכְשׁוֹלִים

צוֹנְפִים

עַל הַדַּף סִימָנֵי קְרִיעָה

נוֹעֲצִים שִׁינַיִם בְּשִׁינֵי הַדַּג

שָׁחוֹר שָׁחוֹר

וְאֵין אָדוֹם

חוּט שִׁידְרָה

וּבַאֲרוּחַת הַבֹּקֶר אֲנַחְנוּ

שׁוּב מְדַבְּרִים

מִילִּים מוּבְרָגּוֹת לַחֲבִיתָה

נִקְצָצוֹת לְסָלָט עַרְבִי

מְקַלְפִים אֶת קְלִיפַּת הַלֶּחֶם

לְגַלוֹת אֶת הַבָּשָׂר הַלָּבָן.

וְהַמַּיִם מְלַקְקִים לִּי אֶת הָרֶגֶל

וְהַאַשְׁמָה נוֹגֶּסֶת

מְכַרְסֶמֶת שְּאֵרִיוֹת

נוֹגַעַת בַּמַּיִם

נוֹגַעַת

בָּאֵשׁ

וְהַשׁוּלְחַן קָרוֹב

וְהָעֵצִים דּוֹקְריִם

וְהַשָׁמַיִם מְדַמְמִים

אֶל קְעַרַת פְּלַסְטִיק מְלֵאָה חָלָב.

(כל הזכויות שמורות לשרה מלול)

בספריות רבות בארץ יש פעילויות רבות למען הקהל הרעב לספרות, לסופרים, לכתיבה. סדנאות לכתיבה יוצרת, לילדים ולמבוגרים, סדנאות שירה, שעות סיפור לילדים, הרצאות של סופרים. כל זה ראוי להערכה.

לפני שהעולם הדיגיטלי יכבוש אותנו, תנו לנו עוד להתכרבל על איזה פוף בספרייה, להסתכל על המדבקות עם הסימונים של הקיטלוג, ולשמוע: ש…. ש…. מספרניות חמורות-סבר.

ואחת קטנה (גדולה) על פול אוסטר:

אתמול בלילה סיימתי את "בלתי נראה" של אוסטר. קראתי אותו בשבוע האחרון ונהניתי מכל רגע. אני יודעת שהדעות חלוקות בעניין הספר הזה, אבל מצאתי אותו סוחף ומרתק מבחינת החלקים בו והמורכבות של דמות המספר שבו. בתחילה, נדמה שאדם ווקר, מספר את סיפורו בגוף ראשון. רק לאחר החלק הראשון, ברור שזה חלק שמגיע כמכתב, כחלק מכתב-יד, לחברו ג'יימס פרידמן, מימי אוניברסיטת קולומביה,  הימים שגי'ם מתאר כ"אי שם בחשכת ימי נעורינו". החלק השני שמגיע – כתוב בגוף שני, והחלק השלישי, שמגיע בסוף, כתוב בגוף שלישי. הסיפור הוא ענק מבחינת הכוח הספרותי שלו, אני לא רוצה לעשות ספוילר ולקלקל חוויית קריאה, אבל בעיניי, אוסטר מצליח לספר סיפור על ספר ועל סופר, על יחסי משפחה מורכבים ומרטיטים, ואפילו חטאים אסורים שמזעזעים את החברה המודרנית בכל קריטריון שהוא, דתי/חברתי/תרבותי, כל אלה, מצליחים לרגש את הקורא ולא לטעת בו שום גועל או שאט נפש ואף לא שיפוטיות. הנוחם שמצאו האחים זה בזו לאחר אובדן אחיהם הקטן בטביעה באגם, וחיים בצל הורים אבלים, אמא שהולכת ומאבדת את שפיותה בגלל רגשות אשמה עצומים ואב נוכח-נפקד שאינו מגלה עניין בחיים שנשארו, אלא רק בעבודתו ובחיים שמחוץ לביתו, הביאו אותם לקרבה כה עזה, שכמעט קשה להעלות על הדעת שיכול היה להיות אחרת.

בנייה והעמדת הדמויות של אוסטר, מושלמת. קל לראות אותן בדמיון, אדם ווקר היפה ואחותו הבכורה היפהפייה אף יותר ממנו, רודולף בורן העריץ, האלים והמרושע, ומרגו המסתורית, האובדת, השבויה ביצריות וברעב המיני שלה שאינו יודע גבולות, שלא לדבר על ססיל ז'ואן המבריקה, המאוהבת נואשות באדם ווקר. קלות השפה והאופן שבו אוסטר מרתק את הקורא שלו לספר, מעוררת קנאה (קנאת סופרים כמובן). כוחו של הספר הזה הוא דווקא בחולשתו, אדם ווקר שמרגיש כמו כישלון ספרותי שלא הצליח להגשים את ייעודו כמשורר נודע, כותב את סיפור חייו שלמעשה, נרדפו ועסקו רוב הזמן בבריחה משדי עבר, וממעשה שלמרות שהוא בטוח שקרה, עדיין, יריבו המר ואנשיו טוענים שלא היה ולא נברא. גם סיפור גילוי העריות בינו לבין אחותו, נותר מעורפל בשאלת היה או לא היה, משום שאחותו גווין, אחרי מותו, מתכחשת לעובדה הזו בעקשנות. "בלתי-נראה" רומז לכל המקומות האלה שחיים על קו התפר בין המציאות לדמיון ולקושי העצום של האדם לחיות לאורם.

ידו של אוסטר קלה על המקלדת ואופן סיפור העלילה כה מבריק עד שדבר היחידי שאני יכולה לעשות הוא לשלוח אתכם לרוץ ולקרוא ולוּ רק כדי ללמוד פרק ושיעור בטכניקת כתיבה, מהסופר הנהדר הזה.

ושיר לשבת

רשומה ראשונה לאחר המעבר – על הסופרת גיל הראבן ועל סלון ספרותי

538648-18

השנה האחרונה הייתה שנה פורייה להוצאת רימונים. עבדתי שעות וימים ועכשיו, למעלה משש שנים אחרי שההוצאה נפתחה, אפשר לומר בוודאות שהפירות מבשילים ונאספים. הוצאת כתר לקחה אותנו תחת חסותה ומפיצה את ספרי ההוצאה באופן כזה שמעיד על כך שהיא דואגת לרימונים בדיוק כמו לספרי כתר.

ולכן, רק בחודש האחרון התפניתי לבלוע ספרים על גבי ספרים. כמו ניצול מורעב, התנפלתי על המזון הזה, שמשקיט את הלב והנשמה אחרי תקופת בצורת ארוכה.

לפני שנה וחצי, ייסדתי סלון ספרותי בסלון הפרטי שלי, בביתי. מדי חודש-חודשיים, אירחתי סופר עם ספרו האחרון וחוג אוהבי-ספר וספרות התכנס כדי לנהל רב-שיח ולשאול שאלות ובעיקר, להתבשם ולשמוע על דרכו של הסופר בספרו האחרון ובעשייתו הספרותית בכלל. התארחו אצלי גדי טאוב ודרור ברשטיין, רונית מטלון, עמיחי שלו, ועוד רבים וטובים.

אתמול בערב אירחתי את גיל הראבן עם ספרה האחרון שגם כיכב כמה שבועות ברשימת רבי-המכר, "לב מתעורר". צוות YNET הגיע לצלם את הערב לצורך כתבה מצולמת שתעלה ברשת בעוד כשבועיים והערב היה מרגש ביותר. ספרה האחרון של הראבן הוא ספר ששולח יד למעיים ותולש אותם, כהגדרתה של אחת המשתתפות בערב אתמול. יכולותיה של הראבן לייצר עלילה ששולחת זרועות לכמה נושאים חשובים שמהפכים את הבטן ולא נותנים לקורא מנוחה עד שהוא מסיים לקרוא והרבה אחרי כן. אישית, קראתי את הספר לפני כשבועיים ובלעתי אותו בשלושה לילות וארבעה ימים. לא יכולתי לאכול ולא לישון בימים האלה והתהלכתי איתו בראשי כל הזמן. עלילת הספר מתארת את אורי מאור, הידוע בכינויו אורים, שכשמו כן הוא, שמש גדולה שמאירה את חייו וחיי אחיו ואחותו. אורי ושני אחיו הצעירים ממנו, התייתמו בגיל 22 של אורים, 16 של אפרת שהיא קול המספרת, ויותם הבן השלישי בן ה-14. בלילה אחד, כשהיה יותר אמור לחזור מארצות הברית לאחר נסיעה בשליחות של חילופי תלמידים, בדרכם לשדה התעופה לקחתו, נהרגו ההורים בתאונת דרכים והותירו את שלושת הילדים לדאוג לעצמם.

אורים הופך להיות ההורה המכיל, הדואג, המפרנס, הכותל, התומך, הכול-יכול והבית מתנהל כיחידה משפחתית תומכת ונתמכת. לימים, אורי, הצבר המיתולוגי בעל השם המיתי, נושא את יעל לאישה, נולדים להם שני ילדים, אלה, המורדת, הבועטת והבעייתית, וגיא, בעל תפקיד הילד הטוב. לאחר סדרה של התקפי לב קטלניים, אורי מועמד להשתלת לב וכדי לזרז תהליכים הוא נוסע לסין וחוזר עם לב חדש. אני לא אספר את ההמשך כדי לא להרוס את חוויית הקריאה, ובעיקר כיוון שאם ממש רוצים, אפשר למצוא מספיק תקצירים ברשת לספר הזה, אבל המיוחד בו הוא המסר שלו. מסר השינוי התהליכי שכולנו עוברים בחיים. השאלה שאנו מתמודדים איתה, האם אנחנו תמיד נישאר לאהוב את יקירנו למרות שהשתנו ב 180 מעלות והיום איננו מכירים אותם יותר, כמי שהוטבעו בנפשנו בעבר, מאז ומתמיד? ומה עושה לנו, השינוי שהאדם היקר לנו מכול, עובר? האם משנה אותנו? האם מותיר אותנו כועסים או מכילים? האם השינוי שלו, הופך אותו למאושר יותר? או שהאושר הוא בכלל במקום אחר ולא השינוי הוא זה שעושה אותו.

המיוחד בספרות שהראבן מביאה אל הקורא, הוא המארג של העלילות שלה. אין דמות, אין מקרה, אין שם ואין אירוע מכונן או זניח ופעוט לאורך הספר, שלא מסתנכרן היטב עם העלילה במוקדם או במאוחר. הקורא שוקע רובו ככולו בסיפור אבל הדמויות שבו קמות לתחייה לנגד עיניו ומטביעות בו את חותמן. לקראת סוף הספר, פתאום כל הרמזים מטרימים ותורמים. פתאום סך חלקי התצרף מהווים תמונה שלמה, בהירה, מטרידה במובן החשיבתי העמוק של המילה והספר הזה, מהלך במוחו של הקורא ימים רבים. הערב של אתמול היה ערב מרגש. אין דבר שגורם עונג לסופר יותר מאשר לפגוש חוג של קוראים שהתפעמו מהספר שכתב, שדיווחו על כך שלא יכלו לנשום או להפסיק לבכות לאורך כל ארבע-מאות ומשהו דפי הספר. מילה אחת על עטיפתו המיוחדת. חד-קרן, unicorn יצור מיתולוגי, שהוא לא רע אבסולוטית ולא טוב באופן אבסולוטי. יצור אגדי,  מסתורי ורב-קסם, בדיוק כמו אורים שלנו, שבתמונה שעל העטיפה, מגודר בגדר, מחפש את החופש.

ThumbnailImage

כשהכבל של המצלמה שלי יחליט להישמע להוראותיי, אעלה תמונות מהסלון הפרטי, אמש.

תמיד האמנתי שגן-עדן יהיה מין ספרייה. (חורחה לואיס בורחס)

אני אתחיל בהתנצלות:

הפוסט הזה היה אמור להיות מלווה בתמונות נהדרות מהיריד. לצערי, האתר מערים עליי קשיים בהעלאתן ולאחר יומיים של ניסיונות וקבלת "שגיאת מערכת" בכל הוורסיות האפשריות, החלטתי להעלות אותו בכל זאת, עם הפנייה לפוסט הזה שפורסם על ידי באתר אחר, בליווי התמונות. אם מישהו רוצה, אפשר ללחוץ על הלינק ולהגיע לשם כדי לצפות בתמונות גם בגוף הפוסט וגם בגלריות.

 

http://cafe.themarker.com/view.php?t=1284079

 

————————————————————————————

חורף בפרנקפורט.

בעוד גל שרב תוקף את מדינת ישראל במחצית חודש אוקטובר 2010, בפרנקפורט רוכסים היטב מעילים, צעיפים וכפפות ונוהרים ליריד הספרים הבינלאומי שמתקיים שם מדי שנה והוא אולי יריד הספרים המפורסם בעולם, אולי נקודת המפגש הגדולה ביותר בעולם לסצנת הספרות וההוצאה לאור הבינלאומית.

שימו לב למספרים – כ-6,700 מפיצים והוצאות ספרים המציגים למעלה מ-360,000 ספרים ומוצרים אלקטרוניים מיותר ממאה ארצות שונות על פני שטח תצוגה של 190,000 מ"ר, בפני 300,000 מבקרים!

הנה התמונה הראשונה מרחבת הכניסה הראשית כפי שצולמה מאחד ממסדרונות הזכוכית בקומה הראשונה. בעת צילום התמונה, הבוקר רק מתחיל, אבל  אל הרחבה הזו ינהרו מאוחר יותר כל מורעלי העשן שלא מורשים כמובן לעשן בהאנגרים העצומים שרוחשים וגועשים ספרים ספרים ספרים, דוכני קפה קטנים, פינות עסקיות לסגירת עסקאות ואינספור אנשים שספרים הם כל עולמם.

  

ליריד הזה מגיעים לא רק מו"לים, אלא אנשים שקשורים לעולם הדפוס, ההפקה, העיצוב, הגרפיקה, הטיפוגרפיה, עיצוב אותיות וכמובן אוהבי ספר. מרגש לראות את ההמונים הגודשים את האולמות, נעצרים בדוכנים ומתבשמים באווירה.המגוון ביריד פשוט עצום, ספרים מכל מדינה שתעלו בדעתכם – בנגלדש, קובה, ניו זילנד, פקיסטן, איי סמואה, ליכטנשטיין, פיליפינים, לוב, זימבבואה, קניה, איסלנד, קוריאה הצפונית והדרומית, אירן ועוד ועוד.

 

מלבד ספרים מציג היריד תערוכות כמו Fascination Comics, ובה סדנאות ציור קומיקס, תצוגות, דיונים, פגישות עם ציירי קומיקס, פינות קריאה, תצוגת מולטימדיה ואפילו קפה-קומיקס, מרכז למדיה אלקטרונית המציג את הטרנדים הנוכחיים והמגמות והחידושים בתחום ההוצאה לאור באינטרנט, תקליטורים, תערוכה על אמנות וספרים עם גלריות, הוצאות מיוחדות, עבודות סטודנטים ממכללות אמנות ועוד. כל שנה בוחר היריד לעשות מחווה לאמנות הכתיבה במדינה אחרת בעולם, שתציג ספרים, אורחים והופעות מוזיקליות. כמו כן מחלק היריד פרסים, ביניהם פרס הספרות באינטרנט ופרס השלום.

 

ביום חמישי אחר הצהריים, הרטה מולר, זוכת פרס נובל לספרות השנה, ניצבה  ברחבת הדוכנים מרומניה, שם נולדה, וענתה לשאלות הקהל.  

 

ישראל מיוצגת שם על ידי מו"לים מעטים יחסית משום שרוב המו"לים הישראליים מגיעים לרכוש זכויות יוצרים לתרגום ספרים משפות זרות. האנגר מספר 8 הוא ההאנגר הגדול ביותר ומוקדש כולו לספרות באנגלית מכל הארצות דוברות האנגלית, אוסטרליה, ארה"ב, אנגליה, אירלנד, סקוטלנד ועוד. שם גם נמצאת הפעילות העסקית הענפה ביותר, למרות שגם שפות אירופאיות כמו צרפתית, איטלקית וספרדית זוכות להתעניינות גדולה. 

 

האנגר שלם מוקדש לספרי קולינריה ובישול. האטרקציה הגדולה בדוכן היא בישול על פי ספר באירוע חי, מול הקהל הישוב מול השף ומחבר הספר. ההוצאות הפיראטיות ביותר הן ההוצאות לאור מתורכיה. תעשיית העתקות הספרים כובשת שם כל חלקה טובה עד כדי כך שניתן לקנות ספר מועתק באיכות נייר נמוכה מאוד, בחצי מחיר מהספר המקורי.  

 

בהאנגר 5 אפשר למצוא הוצאות ממדינות כמו סלובניה, סלובקיה, קרואטיה, צ'כיה, הונגריה, בולגריה. בקומה הזו נמצאים גם גופים הנותנים תמיכה בתרגום ספרים מארצות אלה על מנת לעודד את הפצת התרבות והספרות המקומית. פגישה נרגשת קיימתי שם עם הסופר הסלובקי פאבול רנקוב שזכה בפרס הספרות מטעם האיחוד האירופי לשנת 2009.  

בשנים האחרונות נפתח היריד לכניסה לקהל הרחב ולאו דווקא לאנשי מקצוע מהעולם הגדול וכך ניתן לראות גם משפחות שלמות, נשים, גברים, זקנים וטף, מהלכים בין הספרים ומתלהבים. עתיד הספר האלקטרוני עדיין לוטה בערפל. בתערוכה הזו אפשר לראות איך קשה מאוד לוותר על העלעול, הליטוף וההסנפה של ספר חדש. רק מכורים אמיתיים יכולים להבין ולהזדהות.

 

חזירוּת אמיתית

הבלוג חורג מתפקידו הספרותי כדי לעסוק לרגע אחד בצו השעה ולעמוד דקה דומייה עם החרדות של כותבת שורות אלה.

כמה לא מלכותי זה למות משפעת חזירים. כמה הומלסי זה נשמע. מוות משפעת חזירים מזניק לי את המוח ישר לאסוציאציה של חיים על קרעי ארגז קרטון ספוג שתן, בירכתי מעבר תת-קרקעי ליד התחנה המרכזית הישנה, עם פצעים פתוחים וריר זב בתוספת שיעולי שחפת מפלחֵי-ריאות.

 

שום דבר הירואי לא נשמע במוות משפעת חזירים. אפילו למות משפעת יעלים נשמע משודרג יותר. אני הייתי בוחרת בשם שפעת גרייס קלי. כמה גלאמור יש בשפעת כזו, הא? שָפָּעַת בלונדינית עם פקעת בננה צנופה על העורף ועיניים ארקטיות כחולות. שרשרת פנינים על הצוואר וכתר קטן עם יהלומים מנצנצים בין קווצות הבלונד הטבעי. אח, "שָפָּעַת גרייס קֵלי", אם כך היו קוראים לה, אולי הייתי פוחדת פחות. הייתי מתה מות גיבורים, עם ארון פתוח וגופה מאופרת למשעי.

 

בשבוע האחרון, מפלצת הפחד משלחת אליי זרועות לחות ולופתות. זה בדרך כלל קורה סביב חצות הלילה אחרי ש"השכבתי" את הבית לישון וסיפקתי את כל יושביו, איש-איש וסיפוקו.

 

אם הייתי קיבוצניקית, הייתי אומרת שזה הרגע שבו רק צרצרים וציקדות נשמעות וגם רחש ממטרות בשעות שמותר להשקות בלי לסכן את שלולית הכינרת שלנו, אבל בעוונותיי הרבים, או יותר נכון בחטאיי הנעימים והמענגים, אני חיה בעיר שינה צמודה לתל אביב ולכן, עדיין, גם אחרי חצות, נשמעת מדי פעם נהמת מנוע ובני נוער בני 17, עמוסי הורמונים, יוצאים לבלות את הלילה עד הבוקר. בחדר השינה שלי, המזגן החדש מאוושש בלחש, לא מפריע לחרדות שלי לחבוק לי את הגרון, ללפות את הריאות, לשלח עדת נמלים לזרום בעורקיי, משתקות לי אט אט את יד שמאל, ואז גם את המחצית השמאלית של הפנים שכל חיי עמלתי על יופיין… 

בימים כתיקונם, אני מאכילה את חרדת ההיפוכונדריה שלי בלחם התקף לב, במעדן שטף דם במוח, בקומפוט שבץ מתקרב, בפשטידת מפרצת, ועוד שאר מרעין בישין שרק היפוכונדר מקצועי כמוני כבר חרש את גוגל ועוד מנועי חיפוש בארץ ובעולם כדי להכיר את הסימפטומים, את דרכי ההתמודדות, את התרופות, את התוצאות ובעיקר, את סידורי ההלוויה הנוחים ביותר כדי שהמשפחה לא תטרח יותר מדי.

 

אבל בשבוע האחרון התקף לב הוא דווקא דבר מבורך בעיניי. גם שבץ מוחי זה משהו שאני מאמינה שאוכל להתמודד איתו. הבעיה הגדולה שלי היא השפעת החזרזירית הזו ששום דבר עוד לא הכין אותי אליה. בינתיים אני מעבירה ערוץ בכל פעם שאני רואה מסכת-פנים בטלוויזיה, מעבירה עמוד בעיתון כשאני מגלה מי מת היום מהשפעת הזו, או מתי החיסונים יהיו מוכנים, ואז אני חושבת אם מפחיד יותר לחלות או שמא מסוכן יותר לקחת את החיסון.

 

קשים חייו של ההיפוכונדר, אבל עוד יותר קשים חייו, כשסכנה אמיתית מרחפת מעל ראשו ולא כשהוא מזין את פחדיו מדברים בעלמא. החזירייה הזו שנפתחה לפני חודש וחצי בעולם והגיעה גם למדינה הלבנטינית שלנו, כאילו אין לנו צרות אחרות, מריצה אותי לפינוי מגירות, למכתבי צוואות ולהכנות להלוויה המתקרבת. לפני שבוע השתעשעתי במחשבה להעביר את המשרד הביתה לחודשיים-שלושה הקרובים,  כדי שמינימום אנשים יסתובבו לי בין הרגליים והעבודה תיעשה רק בטלפון ודרך המיילים. אחר כך החלטתי שכך אפשוט רגל מהר מדי.

 

בינתיים אני מעבירה לילות חרדה, מעלה את מינון הציפרלקס, נושמת נשימות מזגן עמוקות והפסיכיאטר גם המליץ על הליכה מדי ערב באוויר הפתוח. הבעיה היא שב 90% הלחות של מישור החוף, החזירים מתפתחים יופי במחזור הדם.

אני אלך במחצית ספטמבר – אם לא אתחַזֵר עד אז.

 

עצות הרגעה (או כדורי הרגעה) יתקבלו בברכה.

 

 

 

אני לא בוכה, אמרתי לעצמי, העיניים שלי פשוט מזיעות

                             

                                  העטיפה המחודשת של “ימי הפופ“ מאת עמיחי שלו    

 

 

ימי הפופ / עמיחי שלו

הוצאת ידיעות ספרים, 191 עמודים

 

 

"ככל ששקעתי עמוק יותר בעולם הצלילים, דיברתי פחות והדיבור שלי נעשה פחות מובן. היה לי קשה להוציא את המילים מהפה. הייתי צריך לנשוף אותן בחזרה כמו צלילים של חצוצרה. ממילא לא היה לי עם מי לדבר. אבא שלי היה כל היום מחוץ לבית, אחי היה מתעסק בענייניו ואחותי הייתה בכוכב לכת אחר. בכיתה אף פעם לא דיברתי, אלא אם כן המורה הייתה פונה אליי ואז הייתי מרגיש כאילו מישהו הוריד לי את המכנסיים וכל הכיתה רואה לי את התחת ומתפקעת מצחוק. הפכתי למומחה. הכרתי את אלפאוויל עוד לפני שהסבתא של יואב קוטנר שמעה עליהם, וכש"גדול ביפן" הבליח אל תוכניות הרדיו, אני כבר חשבתי שהוא מאוס. שירים ומוסיקאים היו כמו היקום." (עמוד 29)

*

בראשון לציון, בשכונה זנוחה שריחות שמן פלאפל, בצל מטוגן וסקסאפיל של קופת חולים, כדבריו של גיבור "ימי הפופ",  פורש ילד-נער בן 12 את מארג חייו המורכבים, למרות גילו הצעיר. ימי הפופ משתרעים לאורך שנות השמונים של המאה הקודמת, ומקיפים כמעט שמונה שנים מחייו של ילד שאמו נפטרה והוא נשאר להתמודד עם גיל ההתבגרות שמחכה לו בפתח.

עמיחי שלו מצליח לגרום לקורא לצלוח ספר שלם על ילד יתום ובודד, מבלי לגרום לו לרחם עליו. למרות הבדידות, מצליח דניאל פישר, גיבור הספר ששמו מוזכר אולי פעם אחת במהלך הספר שמסופר כולו בגוף ראשון, להתמודד בהומור, באומץ, ברגישות ובגיוס כל הכוחות הפנימיים שממלאים את נפשו העשירה כל כך ואת הדמיון הפורה שלו ואהבת המוזיקה, ולמרות הנפילות הקשות שתוקפות מפעם לפעם, הוא לא מוותר על אהבת החיים, על אהבת נשים על כנפי הדמיון שלו, על הזיכרון המתעתע והתקפי החרדה.

ספרו של עמיחי שלו מחולק לארבעה חלקים שכל אחד פורש תקופת חיים קצרה בחיי הנער. התקופה הראשונה היא זו שבאה ממש לאחר היתמות. תיאור השבעה, החברות האמיצה עם נער בוגר ממנו, חבר של אחיו שבעצם הכניס אותו לתוך היכרות עם עולם המוזיקה והתקליטים של שנות השמונים ומבלי לדעת, נתן לו ביד את האוצר הכי גדול של חייו שיעזור לו לשרוד את השנים הבאות.הבית שהשאירה אחריה אם-המשפחה שהלכה לעולמה הוא בית נטול שורשים, בית שבו האב מתמודד עם האבל בבריחה, בניתוק מילדיו, בניסיון למצוא בת זוג ובחוסר חמלה כתוצאה משקיעה פנימית בחייו שלו, האח הבוגר יותר מתואר ככעסן, רב עם הצעיר כל הזמן ומתאר סטריאוטיפ ברור של אח גדול הבועט ומתעמר באחיו הקטן שנשרך אחריו, מתחבר לחבריו ומתעסק בדברים "מטופשים", כך לפי תפיסת עולמו. דניאל מייסד כתב עת בשם "פופ 84". הוא המייסד, העורך הכותב והקורא היחיד של כתב העת הזה וזה ממלא את עולמו ברסיס אושר גדול. בחלק השני, דניאל כבר בן שלוש עשרה וחצי ומקיים קשר חברי חזק עם טלי, הבת של השכנים בבניין ממול, שאביה נהרג במלחמת יום כיפור. הוא מפתח לעצמו משחק בשם אקהויזים, על שם שחקן כדורגל, ומנהל מחברת שמות. המחברת הזו מלאה בשמות ממוצאים לשחקני כדורגל דמיוניים ששמותיהם לקוחים משמות שהנער נתקל בהם. אבל למרבה הפלא, או שמא, באופן טבעי למדי, שמות רבים הוא מוצא על מצבות בית הקברות והוא לוקח את טלי, בת השכנים לשם, שם הם חווים את חווייתם המינית הראשונה. טלי היא חברתו הטובה. היא מבינה אותו ומקבלת אותו ואין ספק שהיתמות המשותפת מחברת ביניהם.

החלק השלישי עוסק ביחסיו עם זארה, שהייתה המורה שלו לערבית, דמות מסתורית שבאה לגור בבניין שבו הוא גר. הנער כבר בן 15, ואביו לא ישן בבית לילות רבים. אחותו מתגוררת בחיפה ואחיו גם הוא עזב את הדירה. הוא מתיידד מאוד עם זארה, שהשמועות מספרות כי בעלה עזב אותה עם בנה הקטן. העצב שבדירתה של זארה, מושך את דניאל לשם וקשרים אמיצים נרקמים בין השניים. האישה שאיבדה את בנה הביולוגי, והבן שאיבד את אמו. בפרק הרביעי, הדודה טי, אחות אמו, מאנגליה, מגיעה ארצה ומתאכסנת אצלם. זהו פרק שחוזר אחורה בזמן, ומספר דברים שקרו לפני שהאם נפטרה. גם כאן רואים חיבה עמוקה של הגיבור לנשים בוגרות, לאוזן קשבת, לחום ולהבנה.

בספרה הראשון של יהודית קציר, "סוגרים את הים" שמאגד ארבע מיני-נובלות שהאחת מהן היא "שלפשטונדה" שעליה כבר נכתב רבות, מתארת אישה בוגרת את זכרונות הילדות שלה עם בן דודה, שכעת היא עומדת בפני הלווייתו. בן הדוד הזה היה האהבה הראשונה שלה והם גדלו יחד עם סבא וסבתא וחלקו תקופת התבגרות מופלאה. בסיפור הזה, פתר העורך, יחד עם הסופרת, את ההבחנה בין ההבעה המילולית של אישה בוגרת וזיכרונותיה כילדה. יש שם דיוק מאוד מקסימלי שמעיד על בחינה מדוקדקת של השפה. היא תמיד מתאימה לדוברת וגם לזיכרונותיה כילדה. לטעמי, הבחירה בלהבהיר את המקום שבו נמצאת עכשיו ילדה-מספרת שהתבגרה, לקורא, פתרה שם דילמות רבות מבחינת טכניקת-הסיפר של הנובלה הקצרה.

לעומת זאת, ב"ימי הפופ", המיוחד בספר הוא השפה שלו אבל הוא גם עקב אכילס שלו. כיוון שפרקי הספר נעים בתקופות שונות בחייו, בחר העורך להשאיר את המשלב הלשוני של הספר גם מתוך עיניו הצעירות מאוד של הילד, אבל ברור לכל קורא שהספר נכתב על ידי מבוגר, מה שגורם לעתים לקורא להתבלבל לרגע, משום שגם מבוגר, כשהוא חובש את כובע הילד תוך שחזור זיכרונותיו חייב להבין שילד בן שמונה למשל, אינו לא יכול לכתוב משפט כזה:

"משהו בפנים של אמא שלה, עורר בי רתיעה. אפילו אימה. בעיניים שלה היה מין עצב בראשיתי." (עמוד 152)

בשום פנים ואופן, ילד בן שמונה, אינו יכול לתאר עצב בראשיתי ובוודאי שלא להרגיש אותו או לדעת מה הוא.

דוגמה נוספת:

"…ועם קרן סולרסקי שהייתה הראשונה בשכבה שקיבלה מחזור והיו לה שדיים ענקיים מעוררי-תימהון." (עמוד 155)

אני לא מכירה הרבה ילדים שיכולים בגיל שמונה לתאר שדיים ענקיים מעוררי תימהון…

בספר יש אינספור דוגמאות כאלה ויש גם ריבוי מטאפורות שבתחילת הספר הן מאוד בולטות אך לקראת סופו יש חל דילול מסוים בכמותם, לרווחת הקורא. "העצים היו קרחים כאילו עשו להם כימותרפיה", "הרחוב הפך שמן יותר כאילו מישהו מנפח אותו בקשית", "מודעות האבל ניצנצו כמו כוכבים".

לעומת זאת, אחד המשפטים הנפלאים בספר, הזכיר לי קצת את מרים ילן שטקליס עם "אינני בוכה אף פעם… זה רק הדמעות, הן זולגות מעצמן…" הוא:

"…ושמתי לב שאני נראה בדיוק כמוהו, שוכב על הגב, מביט בתקרה ומנגב את העיניים. אני לא בוכה, אמרתי לעצמי, העיניים שלי פשוט מזיעות."

*

הילדון-הנער הזה, לא נעדר מַשְבֵּרִים. כשהבית שלו מתייתם גם משאר בני המשפחה, מהזיכרונות מכל מה שקשור לאמא, שאבא מסלק מהבית כמו שמטאטאים אבק, הבדידות והמחשבות מפתחות אצלו התקפי חרדה לא פשוטים וברור מהקריאה שהציפרלקס או הפרוזק/סרוקסט או מה-שזה-לא-יהיה, עוד יירכשו על ידיו בכמויות, בבתי מרקחת, בהמשך חייו, אבל גם תיאור התקפי החרדה וההתמודדות איתם, מעוררי התפעלות. הוא לומד להרגיש את אותות הגוף לפני התפרצות של התקף, הוא לומד לנשום, לחשוב, לשתות מים קרים ולהתמודד. המפלט למוזיקה, מסתבר, מוכיח את עצמו. שם הוא מרגיש הכי בטוח. הכי נכון.

 

מאוד משמח שהוצאת ידיעות אחרונות החליטה לתת צ'אנס נוסף לספר הזה שיצא כבר לפני ארבע שנים ולא קיבל את תשומת הלב המספיקה שלו. הוצאתו לאור עכשיו ומכירותיו הנאות, מעידים על כך שיש ספרים טובים שלא מצליחים להימכר בהחלט לא מסיבות של איכות, או יותר נכון, מסיבות של חוסר איכות, אלא מאלף סיבות אחרות תלויות-שוק-ספרים, תלויות-תקופה, וכשנותנים להם את הבמה הראויה ומביאים אותם לידיעת הציבור בדרך הנכונה, גורמים לקורא לזכות בחוויה ספרותית נדירה, בהנאה משפה עשירה, ממנת געגוע נוסטלגית מוזיקלית שלכל מי שכמוני, בוגר שנות השמונים הנפלאות שהיו עבורי באופן אישי, ציון דרך בטעם המוזיקלי האישי שלי, ייצרבו כעונג אמיתי. בשנים האלה חייתי בלונדון לאורך ארבע שנות התבגרות מתוקות/כואבות וכל השירים שמוזכרים בספר, כל האמנים, כל הזמרים, גרמו לי לצמרמורת של זיכרון מתוק של שנות נעוריי. כששוקעים לתוך "ימי הפופ" מקבלים חוויה של טעימה ממתק מר-מתוק, כמו סוכרייה חמוצה שבסופה מסתתר מסטיק ורוד גדול.

קסם של ספר.