Category Archives: משולחנה של מו\"לית

להיות מו"ל בישראל בסוף חודש יולי 2012

קשה היום להיות מו"ל בישראל.

מכל צד שיישפט, הוא תמיד ייצא לא בסדר. הוא שבור כי הרשתות גובות ממנו עמלות עצומות, הוא לא יכול שלא להצטרף למחול השדים של המבצעים אחרת הכותרים של הוצאתו ייעלמו כאבק ברוח והסופרים שלו יתלוננו שלא רואים אותם.

אם הוא גובה תשלום על לקטורה. כועסים עליו.

אם הוא גובה תשלום או מחצית התשלום על הפקת הספר, יורקים עליו וטוענים
שהוא ליגה ז', או "הוצאה פרטית". (עוד מונח לא ברור. מה זו הוצאה פרטית? מודן היא הוצאה פרטית כי היא בבעלות משפחת מודן, אז למה קוראים "הוצאה פרטית" למו"ל שגובה תשלום לפרנסתו? במה הוא פרטי יותר ממודן או מכנרת זב"מ דביר? איך בדיוק קוראים להוצאות שאינן פרטיות? הוצאות ממשלתיות? מי בכלל טבע את המונח המוזר הזה "הוצאה פרטית"?)

אם אתה לא אחד מחמשת הגדולים, למעשה אתה נחשב לעושק-אדם, לרומס-תרבות למזלזל-במילה-הכתובה, למנסה להתעשר על גבו של האמן המיוסר והכותב.

מו"לות בישראל מתקשה היום לממן את ספריה.

מו"לות שמאמינה באידיאולוגיה של הוצאת הספרות אל האור, הרחבת אופקי החברה הקוראת, תרומה לתרבות, לא יכולה להתקיים היום בישראל כשתמלוגי ההוצאה לאור לפעמים נמוכים מעלות פר עותק שלקח לייצר ספר אחד בלבד.

לא ייפלא, איפוא, שמו"לים גובים תשלום עבור עבודתם. אף אחד לא יכול לעבוד בחינם.

אף אחד לא יכול לכלות ימים שלמים בקריאת כתבי יד וכתיבת דו"ח לקטורה, בלי שמישהו ישלם לו על כך.

אף אחד לא יכול לערוך בחינם, לעצב בחינם או להדפיס בחינם.

המחאה החברתית לא יכולה לשכוח את פרנסתם של אנשי התרבות עצמם. של הכותבים, של המוציאים לאור, של המעצבים, העורכים, המתרגמים. יש שורה ארוכה של שרשרת מזון שעובדת ללא לאות, כדי שספר טוב יגיח אל העולם, ישמיע את קולו של הסופר ויהווה תרומה תרבותית.

יהיו מי שיגידו שיש הוצאות ספרים שמוכנות לחתום על כל ספר וכל כתב יד גם כשהוא עילג וחסר כל תקווה למכירה. אני לא מדברת על אלה. אני לא מדברת על מי שמשתמש בכלי הזה שנקרא מו"לות וקורא לעצמו מו"ל כשאין לו שום גישה ספרותית, כשהוא בעצם "איש הפקה" או "איש דפוס" שהחליט להיות מו"ל, שלא מעסיק לקטורים, שלא יודע להעריך לבד כתבי יד כי הוא בא מהצד של המסחר והעסקים ולא מצד הספרות. אנשים אלה מתייחסים ל"מו"לות" שלהם כעסק לכל דבר כמו מכירת מוצרי חשמל או מכירת לפטופים, או כל מוצר אחר. הם מוכנים לקחת כל כתב יד שמגיע אליהם, ליפות אותו באיורים, בעימוד גרפי, בהדפסה ולהוציא אותו לאור. מי שלא לוקח לתשומת ליבו את חשיבות ההפצה בחנויות, את עיצוב הספר, את הגהתו, את יחסי הציבור החשובים עד למאוד, לספר, ועושה כל שביכולתו כדי שהספר ימכור וימכור וימכור וייראה לעין כל, אינו עושה עבודתו נאמנה. ואינו נקרא מו"ל, בעיניי.

ועדיין, למרות הרצון לשווק, ליחצן ולהביא את הספר לכמה שיותר ספרים, הציבור לא יודע עד כמה קשה החשיפה בחנויות. עד כמה יש ספרים שנעלמים בגלל השטח של החנויות, בגלל העומס של ספרי המבצעים מול המקום שיש לחנות להקצות עבורם. הספרים, שגם כשהם במבצעים, ניצבים בשכיבה, בעמידה, במהופך, בערימה שלא מאפשרת לראות את שמם.

ויחסי ציבור? אסור לשכוח את מוגבלות המדיה בתחומי הספרות. את העובדה שאם אין לך סיפור עסיסי להציג למדיה, עבר אפל, יחסי הורים וילדים בלתי ניתנים לגישור, גירושים, נישואים, חזרה בתשובה/בשאלה, ילדים מחוץ לנישואים, מחלות, סרטנים וכל מה שרק אפשר, אם אין לך אותם, אתה בתחתית סולם ההתעניינות היחצנית במדיה. בטח אם אתה סופר ביכורים.

וכמה עמודים יש בעיתונות שמוקצים לספרות? הידעתם? אפשר לספור אותם על אצבעות שתי הידיים.

וכמה תוכניות תרבות יש בטלוויזיה? אולי אחת. אולי שתיים. וגם הן, מראיינות בדרך כלל סופרים ידועי שם, ידוענים בפני עצמם, וכדומה.

אל תשפטו מו"לים בתקופה הקשה הזו.
כולם נאחזים בקרנות המזבח.
מנסים ליזום, ליצור, לשווק ככל שניתן עם תנאי השוק הקשים שיש היום.
ולעניין חוק הספרים – כולם מחכים שחוק הספרים יעבור אבל אף אחד לא יודע מה יהיה ביום שאחרי. החוכמה היא לא לשבת ולהגיד, הלוואי שיעבור החוק הזה כבר. כי בחוק יש המון סעיפים ותתי-סעיפים שיכולים להשאיר את המצב כפי שהוא היום.
אם החוק יהרוג את סופרי הביכורים, אין בו כל טעם. אם הוא יעזור להם לפרוץ ולתת את הקול התרבותי של הדור הבא – אהיה אסירת תודה למי שתרם להעברתו בכנסת ולאכיפתו – לנצח.

הלוואי שנדע ימי תרבות טובים יותר ושלווים יותר.

השלום ושִׁבְרוֹ

בדצמבר 2010 ראה אור באמריקה הלטינית בשפה הספרדית "ספר השלום", אנתולוגיה המאגדת בתוכה מבחר של 40 סיפורים ושירים של סופרים ישראליים יהודים וערבים, בעלי שם. "ספר השלום" נערך על ידי ירון אביטוב, סופר, עורך, עיתונאי, יוצר סרטי תעודה ומבקר ספרות, החי כעת בחו"ל. הדיווחים מהחנויות הצביעו על כך כי האנתולוגיה נדרשת ונמכרת, בעיתונים פורסמו מאמרים וביקורות נלהבות, ערוצי הטלוויזיה הקדישו לנושא כתבות נרחבות, והספר כבר מופץ בירידי ספרות ובחנויות ספרים בכל רחבי דרום אמריקה וכן בספרד ובארצות הברית.

לא מכבר, פנה אליי ירון אביטוב על מנת לעניין אותי בהוצאתה לאור של האנתולוגיה, גם בשפה העברית. מה טבעי יותר טבעי מאשר להוציא לאור בישראל, אנתולוגיה למען השלום, שהסיפורים והשירים שקובצו בה הם משל יוצרים ישראלים מכל קצוות הקשת הפוליטית?

ירון פונה אליי, בתקופה שבה "רימונים" תופסת תנופה. השיווק של ההוצאה דרך "כתר" הגביר חשיפת הספרים בחנויות, מספר הכותרים המתורגמים הרואים אור במסגרת ההוצאה, עולה, היקף המכירות בנסיקה, ועדיין, לשרוד בשוק הספרים של שנת 2011, מחייב כל מו"ל, גדול כקטן, להפעיל חשיבה יצירתית עמוקה ללא הרף על מנת למצוא רעיונות שיווקיים וצינורות שיווק נוספים. הוצאת אנתולוגיה כזו קסמה לי מאוד בשל חשיבותה. עשייה למען השלום בתוך המעגל שהעשייה שלי, אישית, מתבטאת בו, מעגל התרבות, האמנות, הספרות, הדליקה אש בעצמותיי ומעבר להשקעה שאני כמו"ל יכולה לעשות בהוצאת אנתולוגיה כזו, הייתה חשיבות גדולה להשתתפות של גופים בעלי שם שיוכלו לתרום למען הוצאתו לאור של הספר. הוצאת ספר כזה בתמיכה של גופים שעומדים מאחורי רעיון השלום, שעושים למענו, שמטיפים לו, חשובה לאין שיעור גם ליוקרתו של הספר, גם לשיווקו של הספר, גם להצעה למכור את הספר לגופים גדולים כתשורה הביעה הזדהות, תמיכה, איכותית, תרבותית ופוליטית.

האנתולוגיה שתורגמה לספרדית מכילה סופרים ומשוררים כמירה מגן, אהרון מגד, אלי עמיר, יוסי אבני-לוי, סלמן מצאלחה, אלמוג בהר, נעים עריידי, סמי מיכאל, איימן סיקסק, יצחק אורפז, שפרה הורן, ראובן מירן, יוסי וקסמן, רבקה קרן, דאה הדר, אילת שמיר, אהוד עין גיל, ציפי שחרור, סמיח אל קאסם, מוחמד עלי טאהא, יוסי גרנובסקי, מואיז בן הראש, איימן אגברייה, לבנה מושון, מוחמד אגואני, בועז יזרעאלי, אבנר שץ, איאת אבו שמיס, אסמה ג'וף, יעל ישראל, קייס נאשף, יצחק גורן, יחזקאל רחמים, אושרת קוטלר, זהייה קונדוס, פואז מהנא חוסיין, ברוך שמעוני, נגה טרבס, מוחמד ג'באלי וירון אביטוב.
אותם סופרים היו נכנסים כמובן גם לאנתולוגיה בעברית.

נשמע מבטיח, נכון?

אז זהו ש… לא בדיוק.

ירון ואני התחלנו במסכת כיתות רגליים נואשת וקבלת תשובות מנומסות אך שליליות לחלוטין ממבחר גופים/אנשים/מרכזים, ולא היה מנוס מפני החלטה לגנוז את ההוצאה לאור של הפרויקט, שבשל מצב ענף הספרים היום, והתמלוגים האפסיים שמגיעים למו"ל בנוסף לתמלוגי אקו"ם עבור הסופרים והמשוררים, היינו חייבים לבקש עבורו תמיכה נוספת שבוששה להגיע.

ככל שחלף הזמן, המכתבים יצאו, המיילים נשלחו, הטלפונים צלצלו, והתשובות השליליות והמנומסות להפליא, הגיעו. התחושות שלי נעו בין כעס עצום, זעם, הלם, בושה, דכדוך. מרכז פרס לשלום, גוף שקם למען השלום, לפני ששמעון פרס נבחר לנשיא מדינת ישראל, דחה את בקשותיי מכל וכל. התשובה שקיבלתי מד"ר עליזה סביר, הייתה כדלקמן, ואני מצטטת:

סליחה על העיכוב במתן תשובתי – רציתי להיוועץ עם חברי להחלטה במרכז פרס לשלום בטרם אשיב.
לצערי, אין אנו ערוכים למתן סיוע להוצאות לאור של ספרים ואין אנו נוהגים לתת חסות לספרים. לגבי אירוע השקה, ניתן לשקול זאת, ולצורך זה אני מפנה אותך לגב' איילת מייזנר, מנהלת האירועים אצלנו, אותה אני מכתבת למייל הזה.

יפה מאוד. (כסף לא ניתֵּן. אבל כשתסיימו, אתם מוזמנים להשיק את הספר אצלנו.)

כשקראתי את המייל הזה, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
בפנייה לנשיא המדינה, קיבלתי תגובה שקרן עמוס התומכת בסופרים ובספרים, אינה פעילה ואין בה תקציב ולכן לא נוכל לקבל כל תמיכה כספית, אבל אם נוציא את הספר, בית הנשיא ישמח לארח אותנו בחשיפה טלוויזיונית שתזכה לשידור מבית הנשיא בערב ספרותי מיוחד.
שלא יהיה ספק, אני מעריכה את מר פרס ואת פועלו, עד מאוד. אבל העלבון שחשתי מול גלגלי הביורוקרטיה החורקים, היה לי קשה עד בלתי נסבל.

מרכז רבין נפנף אותי ממזכירה למזכירה וכשהגעתי לאדם הנכון, נדחיתי שוב בכך שהמרכז חי על תרומות ואין לו כסף לתת גם למען מטרה נעלה כמו זו. לשם מה בעצם הוקם אם לא למען השלום?

גופים נוספים שהייתה אליהם פנייה היו רבים ומגוונים, החל בקרן רבינוביץ' ומפעל הפיס שהשנה תומך רק בשירה ולא בפרוזה ושירה גם יחד, עבור דרך, פנייה לבית הגפן בחיפה, ועוד גופים וקרנות שהיריעה תקצר מהכיל. הפניות שלי הגיעו עד אנשים פרטיים, תעשיינים עשירים מאוד שתורמים לקהילה דרך קבע וכשחשבתי לפרסם את הרשומה הזו, תהיתי אם להלבין את פניהם ברבים ולהטיח את העובדה שהשלום לא מספיק חשוב להם כדי להשקיע בו כסף, כמו עוד כתבה ועוד אירוע למען עמותות נזקקות שהתקשורת מסקרת בהרחבה והמתן בסתר עבורם, הופך להיות מתן לאור הזרקורים, ועוד אירועים מיוחצנים כאלה ואחרים. ושוב, שלא יצטייר חלילה שאני מזלזלת בתמיכה ובתרומה למען פרויקטים קהילתיים חשובים אחרים, אבל פה מדובר בתרומה של כמה אלפי דולרים ולא יותר (שהלוא שאר ההשקעה תגיע מההוצאה לאור עצמה) ועבור מטרה שאנחנו נהרגים עבורה, תרתי משמע, יום-יום ושעה-שעה במדינה הזו. האם אפשר לזלזל במטרת מסר השלום, קידום הידברות, דו-קיום ספרותי/אמנותי/תרבותי?

חבל שאנשים העומדים בראש מבנים גדולים ומפוארים, מרכזים ענקיים, פעילויות מיוחצנות, כל אלה, כשנדרשים להושיט יד, לעשות בפועל, באפס תקציב כמעט מבחינתם, למען מטרה שלשמה הוקמו, מקפלים זנב, ובמתק שפתיים לא נותנים לך ליהנות (ולא חלילה ברמה האישית, שהרי הכסף הזה לא נכנס לכיסי כלל) אפילו לשבריר של רגע, מגשם הנדבות שלהם.

לא נותר לי אלא להרכין ראש ולהתבייש. לא עבורי, אלא עבור התרבות הנרמסת, עבור דו-קיום ספרותי שמבקש לצאת בשפה העברית אל האור – ונחסם בעבור חופן דולרים, מה שיוביל את דרכם של מסרי השלום, להמשיך לרעות בשדות זרים במקום במדינתנו-אנו.

10 טיפים לסופרים שמוציאים ספר ראשון

1. שלחו את כתב היד שלכם לכמה שיותר הוצאות ספרים. שלחו בדואר, זה תמיד עדיף על פני שליחה במייל.

2. חכו בסבלנות ואל תנדנדו. זה לא מקדם את המקום שלכם בהוצאה לראש הרשימה.

3. אם תקבלו תשובת דחייה, אל תתקרצצו ותבקשו הסבר. הוצאות לאור לעולם לא מסבירות למה לא, אלא רק למה כן. המקסימום הסבר שתקבלו הוא שכתב היד שלכם לא בשל דיו להוצאה לאור או לא מתאים לז'אנר הספרים שיוצאים לאור בהוצאה, או עובר את מכסת הספרים שהצבנו לעצמנו להוצאה לאור ב 24 החודשים הבאים. לרוב אלה תשובות מנומסות שמטרתן במילים אחרות להגיד: זה לא מתאים. נקודה. כדי לחסוך כאב לב ועלבון לכותב, הומצאו התשובות האלה.

4. אל תצאו מנקודת הנחה שכל הוצאה מבקשת כסף, או להפך, שכולן מוכנות להוציא לאור את כתבי היד שלכם ללא תשלום. בשוק הספרים של היום, הקומבינציות רבות ומגוונות, החל בהצעה לחלוקת תמלוגים מעותק מסוים וכלה מבקשה שתשלמו עבור הפקה והוצאה לאור של כתב היד. הכול לגיטימי, אבל בדקו היטב  מי ההוצאה לאור, אילו ספרים היא מוציאה, והכי חשוב – רוצו לחנויות ובדקו שהיא משווקת היטב שם, שספריה מוצגים במקום בולט ושיש להם נוכחות יפה.

5. אל תתביישו לגגל את שם ההוצאה או את הבעלים או המו"ל, כדי לקרוא ולשמוע חוות דעת. אם תגיעו לפגישה בהוצאה, בקשו שלושה שמות של סופרים שהוציאו לאור ספר שם, כדי לדבר איתם ולהתרשם מהתהליך שעברו, מהשיווק והיחצ"נות של הספרים שלהם ובטיפול שהם עברו במערכת וגם אחרי שהספר ראה אור.

6. זכרו היטב: לא תתעשרו מהספר שלכם. בטח שלא מהראשון. אין סיכוי כמעט, אלא אם כן תתגלו כמטאור בשמי הספרות הישראלית, דבר שקורה אחת ל100 כתבי יד בערך, ואולי אפילו יותר.

7. זכרו שבישראל יוצאים לאור 27 כותרים חדשים מדי יום, לא כולל אנציקלופדיות, ספרי לימוד וספרי קודש. קר שם בחוץ והתחרות עצומה. שמחו בעובדה שאתם מוציאים ספר ראשון שאולי יסלול בהצלחתו את המסלול לספר השני.

8. כשמתחילים לעבוד עם הוצאה לאור, כבדו את אנשי הצוות ואת המלצותיהם המקצועיות בעריכה, בעיצוב הספר וביחצון שלו. אל תנסו להתערב כל הזמן, אתם תקלקלו בסופו של דבר וגם תגרמו לעוינות. חשוב לשמור על אווירה טובה ושיתוף פעולה. היו רגישים למקומות שבהם אתם נכנסים בדריסת רגל גסה. גם אתם לא תאהבו כשמישהו יתערב במקצוע שלכם, כשהוא אינו מבין בכך דבר.

9. אל תתקשרו אחרי שהספר ייצא לאור, בכל יום, כדי לברר אם כבר פורסם משהו בעיתון או אם הזמינו אתכם ללונדון וקירשנבאום או לתוכנית הבוקר של אברי גלעד. בהחלט עובדים על הספר שלכם ומנסים להכניס אותו לכל מקום אפשרי אבל לכול זמן ועת לכל חפץ. שום דבר לא קורה מהרגע להרגע וכשיש לעורך בעיתון או לתחקירן בתוכנית בוקר 50 אייטמים לבחור מהם מה להכניס, צריך לקחת בחשבון שגם התחום הזה מצחריך סבלנות אירופאית שעדיפה על נדנוד ישראלי… 🙂 אם אתם בוטחים בהוצאה שלכם, תנו להם לעבוד. הם יודעים לעשות את העבודה שלהם.

10. שתפו פעולה עם הצוות שמטפל בכם בהוצאה לאור, זה רק יביא תוצאות טובות לספר.

זכרו היטב, בהגהות על הספר – למרות שההוצאה מעבירה את הספר,  מעבר לעריכה הספרותית והלשונית, לפחות עוד 4-5 הגהות – שהעין שלכם חשובה לא פחות. קראו שוב ושוב, כמעט תמיד נשארת איזו שגיאה אחת והמטרה היא באמת למצוא ולנקות הכול. יש חשיבות עצומה לכך שהספר שלכם ייצא נקי וחף משגיאות וגם אם ההוצאה מקפידה מאוד, תמיד חשוב לפקוח עוד עין.

בהצלחה!

תמיד האמנתי שגן-עדן יהיה מין ספרייה. (חורחה לואיס בורחס)

אני אתחיל בהתנצלות:

הפוסט הזה היה אמור להיות מלווה בתמונות נהדרות מהיריד. לצערי, האתר מערים עליי קשיים בהעלאתן ולאחר יומיים של ניסיונות וקבלת "שגיאת מערכת" בכל הוורסיות האפשריות, החלטתי להעלות אותו בכל זאת, עם הפנייה לפוסט הזה שפורסם על ידי באתר אחר, בליווי התמונות. אם מישהו רוצה, אפשר ללחוץ על הלינק ולהגיע לשם כדי לצפות בתמונות גם בגוף הפוסט וגם בגלריות.

 

http://cafe.themarker.com/view.php?t=1284079

 

————————————————————————————

חורף בפרנקפורט.

בעוד גל שרב תוקף את מדינת ישראל במחצית חודש אוקטובר 2010, בפרנקפורט רוכסים היטב מעילים, צעיפים וכפפות ונוהרים ליריד הספרים הבינלאומי שמתקיים שם מדי שנה והוא אולי יריד הספרים המפורסם בעולם, אולי נקודת המפגש הגדולה ביותר בעולם לסצנת הספרות וההוצאה לאור הבינלאומית.

שימו לב למספרים – כ-6,700 מפיצים והוצאות ספרים המציגים למעלה מ-360,000 ספרים ומוצרים אלקטרוניים מיותר ממאה ארצות שונות על פני שטח תצוגה של 190,000 מ"ר, בפני 300,000 מבקרים!

הנה התמונה הראשונה מרחבת הכניסה הראשית כפי שצולמה מאחד ממסדרונות הזכוכית בקומה הראשונה. בעת צילום התמונה, הבוקר רק מתחיל, אבל  אל הרחבה הזו ינהרו מאוחר יותר כל מורעלי העשן שלא מורשים כמובן לעשן בהאנגרים העצומים שרוחשים וגועשים ספרים ספרים ספרים, דוכני קפה קטנים, פינות עסקיות לסגירת עסקאות ואינספור אנשים שספרים הם כל עולמם.

  

ליריד הזה מגיעים לא רק מו"לים, אלא אנשים שקשורים לעולם הדפוס, ההפקה, העיצוב, הגרפיקה, הטיפוגרפיה, עיצוב אותיות וכמובן אוהבי ספר. מרגש לראות את ההמונים הגודשים את האולמות, נעצרים בדוכנים ומתבשמים באווירה.המגוון ביריד פשוט עצום, ספרים מכל מדינה שתעלו בדעתכם – בנגלדש, קובה, ניו זילנד, פקיסטן, איי סמואה, ליכטנשטיין, פיליפינים, לוב, זימבבואה, קניה, איסלנד, קוריאה הצפונית והדרומית, אירן ועוד ועוד.

 

מלבד ספרים מציג היריד תערוכות כמו Fascination Comics, ובה סדנאות ציור קומיקס, תצוגות, דיונים, פגישות עם ציירי קומיקס, פינות קריאה, תצוגת מולטימדיה ואפילו קפה-קומיקס, מרכז למדיה אלקטרונית המציג את הטרנדים הנוכחיים והמגמות והחידושים בתחום ההוצאה לאור באינטרנט, תקליטורים, תערוכה על אמנות וספרים עם גלריות, הוצאות מיוחדות, עבודות סטודנטים ממכללות אמנות ועוד. כל שנה בוחר היריד לעשות מחווה לאמנות הכתיבה במדינה אחרת בעולם, שתציג ספרים, אורחים והופעות מוזיקליות. כמו כן מחלק היריד פרסים, ביניהם פרס הספרות באינטרנט ופרס השלום.

 

ביום חמישי אחר הצהריים, הרטה מולר, זוכת פרס נובל לספרות השנה, ניצבה  ברחבת הדוכנים מרומניה, שם נולדה, וענתה לשאלות הקהל.  

 

ישראל מיוצגת שם על ידי מו"לים מעטים יחסית משום שרוב המו"לים הישראליים מגיעים לרכוש זכויות יוצרים לתרגום ספרים משפות זרות. האנגר מספר 8 הוא ההאנגר הגדול ביותר ומוקדש כולו לספרות באנגלית מכל הארצות דוברות האנגלית, אוסטרליה, ארה"ב, אנגליה, אירלנד, סקוטלנד ועוד. שם גם נמצאת הפעילות העסקית הענפה ביותר, למרות שגם שפות אירופאיות כמו צרפתית, איטלקית וספרדית זוכות להתעניינות גדולה. 

 

האנגר שלם מוקדש לספרי קולינריה ובישול. האטרקציה הגדולה בדוכן היא בישול על פי ספר באירוע חי, מול הקהל הישוב מול השף ומחבר הספר. ההוצאות הפיראטיות ביותר הן ההוצאות לאור מתורכיה. תעשיית העתקות הספרים כובשת שם כל חלקה טובה עד כדי כך שניתן לקנות ספר מועתק באיכות נייר נמוכה מאוד, בחצי מחיר מהספר המקורי.  

 

בהאנגר 5 אפשר למצוא הוצאות ממדינות כמו סלובניה, סלובקיה, קרואטיה, צ'כיה, הונגריה, בולגריה. בקומה הזו נמצאים גם גופים הנותנים תמיכה בתרגום ספרים מארצות אלה על מנת לעודד את הפצת התרבות והספרות המקומית. פגישה נרגשת קיימתי שם עם הסופר הסלובקי פאבול רנקוב שזכה בפרס הספרות מטעם האיחוד האירופי לשנת 2009.  

בשנים האחרונות נפתח היריד לכניסה לקהל הרחב ולאו דווקא לאנשי מקצוע מהעולם הגדול וכך ניתן לראות גם משפחות שלמות, נשים, גברים, זקנים וטף, מהלכים בין הספרים ומתלהבים. עתיד הספר האלקטרוני עדיין לוטה בערפל. בתערוכה הזו אפשר לראות איך קשה מאוד לוותר על העלעול, הליטוף וההסנפה של ספר חדש. רק מכורים אמיתיים יכולים להבין ולהזדהות.

 

חדש בעברית משל יצירותיו של פרננדו פסואה – חנות הטבק – מבחר קטעי שירה ופרוזה

 

                

 

 

צאתו לאור של ספר חדש משל הסופר והמשורר הפורטוגלי הענק, פרננדו פסואה, הוא תמיד סיבה למסיבה וחגיגה ספרותית אמיתית.

חנות הטבק, ספר שהוא מבחר קטעי שירה ופרוזה הוא תרומה נוספת ל"מדף פסואה" העברי. יורם מלצר בחר לתרגם ממבחר שירתו של פסואה ושל ההטרונימים הראשיים. באנתולוגיה, שרוב-רובם של החומרים הכלולים בה לא תורגמו לעברית עד כה, יוצאת-דופן חשובה ובולטת היא היצירה חנות הטבק, הנחשבת בעיני רבים ליצירה השירית המופלאה ביותר של פרננדו פסואה.

חנות הטבק תורגם על-ידי ברונובסקי ודה קושטה ריש ונכלל בכל חלומות העולם. יורם מלצר בחר לתרגמה מחדש ולהציג בכך את האופן שבו הוא תופס את הפואמה המופלאה הזו. תרגום חדש ליצירה הוא סימן מובהק לכך שהיצירה, לא זו בלבד שהיא ראויה להיות מתורגמת, אלא שהיא אף קנתה לה מקום בספרות העברית עצמה – ובמקרה הזה גם אות לכך שפרננדו פסואה ועולמו הפואטי הם חלק ממחזור הדם וממערכת הנשימה של התרבות העברית.

ואם לא די בכך, הרי שהמתרגם החליט גם להעניק תרגום ליצירת פרוזה להטרונים שאינו מוכר עד כה לקורא העברי: הברון דה טייבה. מדובר בחינוך הסטואיקן, יצירה רעיונית מבריקה, מטלטלת ומעוררת מחשבה, ובעיקר – יפה ועדכנית מאוד. מדובר בקטעי פרוזה שבהם מסביר הברון דה טייבה מדוע הוא עומד להתאבד, לאחר ששרף את כל כתבי-היד שלו, כתבי-יד של יצירה שהוא מבין שלא יוכל ליצור. בלי לחשוף כאן את המהלך המרגש של המחבר, נאמר רק שזהו טקסט חריף, אמיץ וגלוי-לב על קשיי יצירה, על רגש, שכל, גאווה וצלילות ומשחק המוות שהללו משחקים בעולמו של יוצר מודרני לעילא, עד שהוא מחליט לנצח בכך שיכיר בתבוסתו וייקח עליה אחריות, ובתוך כך מבין את מהותה של היצירה האמנותית.  

הספר ראה אור בשבוע שעבר, בהוצאת "רימונים". הפצתו לחנויות תחל במהלך השבוע הבא.

 

 

 

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא סופר

 

                                                    

 

אז זהו ש…
זה לא ממש כך, אבל באופן מטאפורי – אכן כן.

 

 

 

                                                  

 

פעם, בילדותי, וגם בנערותי, סופרים ומשוררים היו עמוס עוז, א.ב. יהושע, יעקב שבתאי האגדי, וירג'יניה וולף, סילביה פלאת', גבריאל גרסייה מארקס, ש"י עגנון, משוררים כמו ביאליק, פן, אלתרמן, לאה גולדברג, ואנחנו – כולנו קדנו קידה עמוקה, נרעדנו כשחלפו על פנינו ברחוב, השתנקנו כשקיבלנו חתימה על ספר, הנחנו אותם מתחת לכרית, נשמנו את הדפים והריחות, הקולות והמראות, צרבנו את פניהם, נתלינו על משקופי דלתות אודיטוריום כשהם הירצו על משנתם הסדורה ואופן כתיבתם והתבשמנו, אחחח, כמה התבשמנו והשתכרנו ממילותיהם, מיצירותיהם ומניתוח היצירות על ידם ועל ידי אחרים.

 

                                               

 

                                                 

 

 

                                               

 

                                                

 

                                            (אגב, פעמון הזכוכית, דוגמה מצוינת לסיפור אוטוביוגרפי במסווה של סיפור סמי-בדוי-חלקית בשמות אחרים ובפרטים מעט מטושטשים מאלה של המחברת. ומעבר לכך, כל מה שסילביה פלאת' כתבה, ראוי היה שייכתב ורק חבל שהלכה מאיתנו לפני שהספיקה ליצור עוד ועוד.)

 

 

שנים חלפו ופני המו"לות בישראל השתנו. אנשים כותבים את חייהם כל הזמן. ספרות כבר אינה רק סיפורים מדמיונו הקודח של הסופר. לא עוד רימונה מ"מנוחה נכונה" וחנה גונן "במיכאל שלי" שטורפים את לילותנו, לא עוד גליה מ"חתונתה של גליה" של א.ב. יהושע, ו"גירושים מאוחרים", או מאיר של יעקב שבתאי. כולנו כותבים. כולנו סופרים, כולנו יודעים את התורה…

 

העשור האחרון במו"לות מסמן מפנה חד בישראל לכתיבה האוטוביוגרפית במסווה של ספרות. כשאני כותבת את זה, אני לא נוקטת לשון שיפוטית בעניין. יש כתיבה ויש כתיבה. יש אנשים שכותבים את חייהם באופן שקשה שלא לעמוד ולהשתאות ממנו. יש אנשים שמרגישים שאם הם פתחו בלוג ברשת, הנה כי כן, כבר הם יכולים לכתוב ספר. הם בהחלט מאמינים שכל הגיג מחייהם הנפתלים, ילדותם העשוקה, הוריהם שהיכו אותם, בעליהן שהתעמרו בהן, ראוי מבחינתם שייכתב בספר, שיראה אור ושהעולם ישמע, יידע ויקוד קידת כבוד.

 

אישית, ההעדפה שלי היא ספרות נטו. לא אוטוביוגרפית. גם כקוראת וגם כמו"לית. עדיין, אני מודה, ישנם ספרים שיצאו גם בהוצאה שלי, שהם ספרים המבוססים על חייהם של מי שכתב אותם, אבל הכתיבה הייתה ראויה ואני אומרת את זה ללא כחל וסרק, בלי שום נימה צינית. יש מי שכותב את חוויותיו באופן מרתק, ספרותי, וראוי בהחלט להיקרא על ידי כספרות לכל דבר. לעומת זאת, הריבוי הזה, של אנשים שמאמינים בכל לב שהם יתעדו את חייהם בספר, כמו על בימת בלוג ברשת, כחול אשר על שפת הים, בעיניי זו התנהלות שחוטאת לספרות האמיתית, המשובחת.

 

לא מזמן הגיעה אליי בחורה צעירה לפגישה. היא התעקשה שלא לשלוח את החומר במייל וביקשה להביא אותו פנים אל פנים. הסכמתי ברגע של רצון טוב ושעת חסד. תוך כדי הפגישה, עילעלתי, ובמיומנות של אדם שרואה עשרות ומאות טקסטים בשבוע, מהעמוד הראשון והשני הבנתי שזה חומר ל"יומני היקר" או לבלוגספירה וממש לא לספר ראוי. שטחתי בפניה בעדינות את המשנה שלי בדבר תיעוד חיים, סוערים ככל שיהיו, כספר, ופניה נפלו.

 

ההעדפה הברורה שלי היא לכתיבה נקייה נטו. גם אם היא נוגעת בנימים אישיים של הכותב, היא צריכה להיות שזורה בעלילה שונה, בגוף שלישי, כסיפור בפני עצמו ולא כעדות מכלי ראשון לחייו של אדם. בעיניי, זהו חטא המציצנות של האלף השלישי, המאה העשרים ואחת. הכמיהה הזו לדעת ולפשפש בחייו של אדם עד לשד עצמותיו ואם העולם מוכן לקרוא, למה שאנשים לא יכתבו? אם אנשים היום מתים לדעת אם תקפו אותך מינית בילדותך ואם נאנסת ואם היה גילוי עריות במשפחתך ואם היו לה נישואים אומללים ואם ילדייך חולים במחלות גנטיות שונות ואם את או אתה נואפים סדרתיים ואם אתם באים חשבון עם הוריכם, ילדיכם, משפחתכם, אז למה שאנשים לא יספקו להם את הכתיבה הזו?

 

הזוהי ספרות?

 

 

 

 

ספרים, אמנות, יחסי ציבור

 

 
בעידן שבו מוכרים ספרים על משקל בחנויות, כשאמא מחפשת עוד ספר ב 10 ₪ כדי להשלים את חבילת ה- 10 ב-100 ₪ בסטימצקי, על ספרי הילדים, ובצומת ספרים מוכרים 4 ב-100 ₪ ספרים שהם רבי מכר ועד אתמול כל אחד מהם נמכר גם ב 82 ₪ במחיר הקטלוגי שלו, עולה השאלה עד כמה חשוב באמת התוכן, לאנשים שמגיעים לקנות ספרים בחנויות. האם הם מצרפים לשלושה ספרים ספר שהוא פחות טוב, רק כדי להשלים סידרה של 4 ב- 100?
 
עד כמה חשובים יחסי הציבור בעיתונות ובתקשורת האלקטרונית, כדי לדחוף למודעות את הספר, טיבו ואיכותו. עד כמה מתעניינים הקוראים בסופר שכתב, בעלילה, בהוצאה לאור שהוציאה, והאם באמת גורלו של ספר נגזר למוות כבר מראש, אם הוא לא בתוך המבצעים האמורים למעלה שמשתנים חדשות לבקרים כשאותה הגברת מופיעה באדרת אחרת?
 
שוק המו"לות רווי לעייפה והקושי העצום לקדם ספר חדש, למחבר אלמוני אך איכותי, עצום ברמות שקשה אפילו להעלותן על הדעת. מדוע שאדם שנכנס לחנות יקנה ספר ב 78 ₪ של אחת, מרים כהן, (שם בדוי כמובן….) שאולי כתבה ספר מופלא באיכותו ונדיר ברמתו, בעוד שאת צופן דה-וינצ'י, את גרוסמן החדש, את א.ב. יהושע, ועוד כהנה וכהנה, הוא יכול לקנות ב 25 ₪ בתוך דיל "רק היום, רק היום, עגבניות בלירה"? מדוע שיטרח בכלל להכיר מחבר אלמוני ראוי ככל שיהיה, אם הוא יכול להתהדר על המדף שלו, בספר חדש-דנדש מבית היוצר של סופר מפורסם ונחשק?
 
וכאן נשאלת השאלה:
 
עד כמה נראה לכם, הקוראים, שעוזרים פימפומי יחסי הציבור בתשלום, או שלא בתשלום, לספר חדש שיוצא לאור למחבר אנונימי? האם לדעתכם, למרות התמונה העגומה שתיארתי למעלה, אדם מן השורה, שישמע כל היום ברשת ב' או ברדיו 88, ש"כל בית צריך מרפסת", או יקרא כתבות רוחב ועומק במוספי העיתונים הנחשבים, על המחבר, חייו, אהבותיו, נשיו ופילגשיו, עד כמה כל זה ישפיע על בחירתו בספר חדש ואנונימי, שנכתב על ידי מחבר בלתי-מוכר, והוא ילך לקנות אותו?
 
ריבוי האייטמים שמתגבהים על שולחן כותבי הביקורות בעיתונים, כוכבי תוכניות הבוקר או תוכניות התרבות והאירוח בערב, עצום ואדיר, כך שגם אם בוחרים להפציץ ספר ביחצ"נות ראויה, הביטחון שהוא יקבל את החשיפה הזו, גם אם הוא ראוי מאין כמותו, הוא מעורער ולא בטוח כלל. זו מדינה שבשנים האחרונות כותבים בה יותר מאשר קוראים בה.
 
ואף על פי כן, נוע תנוע…
חיי אינם חיים בלי המילה הכתובה.
והקריאה היא אהבת חיי.