Category Archives: דברים שסיפרתי לעצמי

ספרי, "אור נדלק במרפסת" עכשיו באתר ICAST – ניתן לרכישה בפורמט אודיו

כדאי ורצוי לרכוש.
הנה לינק ויש אפילו דוגמת האזנה לספר. תוכלו להקשיב ולרכוש בפורמט אודיו. לשמוע במכונית בנסיעות ארוכות או באוזניות בבית ובכל מקום.
יש משהו נפלא בעולם הדיגיטלי שלנו שמאפשר הנגשה של חומרי תרבות ויצירה כמעט בכל דרך. אודיו, וידיו, פרינט ועוד.

http://books.icast.co.il/book/or-nidlak-bamiorpeset

האזנה נעימה!

שמחה להודיע על פתיחת שלוש קבוצות של סדנת משוב לכתיבה יוצרת

חברים יקרים, כותבים, סופרים, ולכל המתעניינים,

נפתחות שלוש קבוצות של סדנת משוב לכתיבה יוצרת עם הכוונות לעריכה ולהוצאה לאור באפשרויות שונות. הסדנאות בהנחייתי, תיערכנה בגבעתיים. שתיים מהן בערב ואחת מהן, סדנת בוקר.

הסדנאות תתקיימנה במתכונת של 12 מפגשים אחת לשבועיים, דהיינו, לאורך חצי שנה. כל מפגש יימשך שעתיים, כולל הפסקת שתייה וכיבוד. כל קבוצה תמנה לא יותר מ-10 משתתפים בלבד וכל משתתף יביא עימו סיפור קצר או חלק מרומן שהתחיל לכתוב, ויקבל משוב מהמשתתפים, ממני ומהעורכת הבכירה, הלנה טלמור, שתלווה את הסדנה.

באחד המפגשים יתארח סופר מוכר ו/או מבקר ספרות שידבר מניסיונו, ייתן  טיפים לכתיבה, לעריכה ולהגשת כתב יד להוצאה. מפגש אחד גם ייוחד להרצאה של הלנה טלמור על סגנונות עריכה ועבודה מול עורך, על דרכים להשבחת כתב יד ועל הטיפים החשובים שהם בבחינת עשרת הדיברות לכתיבת סיפור קצר או שלד לרומן.

פרטים נוספים אפשר לקבל בכתובת המייל שלי yael@rimonim-publishing.com וכן גם בתיבת המייל שלי בפייסבוק. הסדנאות מיועדות להתחיל במחצית נובמבר או ב 1.12, בהתאם לכמות ולמהירות הנרשמים. הנאה מובטחת וגם סיידר חם עם מקל קינמון בימי החורף. יהיה מרתק.

מתרגשת כבר להתחיל,

יעל שכנאי

הקלות הבלתי נסבלת של מילותיו של המבקר

ספרי, "אור נדלק במרפסת", ראה אור לפני כחודשיים בספריית מעריב. בחרתי להוציא אותו בהוצאה נייטרלית כדי לקבל הכרה ספרותית בספר. כדי להרגיש שמישהו בעל טעם ספרותי שונה משלי, יבחר בספר וירצה להוציאו לאור, ולא לגרום לכך שהספר יראה אור רק כי לי אישית יש הוצאת ספרים משלי.

והנה, הספר ראה אור, קיבל ביקורות שונות ברשת, בעיתונות, ואחת מהן אני מעלה פה היום. לעומת זאת, הבוקר, פורסמה ביקורת קטלנית על הספר ב"הארץ, ספרים" משולחנה המושחז של עלית קרפ. עלית ידועה בביוקורותיה הלא-מפרגנות בדרך כלל ובטעמה הספרותי האקלקטי שגורם לכך שקשה לנבא מה היא תאהב ומה לא.

על מבקרי ספרות כבר נכתב רבות. אני מקבלת את טעמו של כל אחד. כולנו אנשים שונים. בלית ברירה, הכלבים נובחים והשיירה עוברת… ואני מאמינה שהספר, שמכר כבר כמעט 2000 ספרים בחודשיים האחרונים, כנראה טוב על פי נתוני מכירתו ועל פי ביקורות נוספות אובייקטיביות של כותבים אנונימיים שמגיעים לתיבת המייל שלי.  ועדיין, לחלוטין מכבדת כל מה שנכתב. לטוב ולרע.

וכדי לעשות לעצמי מצב רוח טוב להיום, אני מעלה את ביקורתו הקטנה והנעימה של רן יגיל, שפורסמה ב"את" לפני כמה שבועות.

רומן על אשליות וניפוצן. על ניסיון לאחות קרעים מן העבר, או קרעים בחוויה, דרך האחר, השכן הזר, הקרוב הרחוק שבתוכנו.

"את יודעת, ג'ודי, בארץ שלנו רווח הטרנד של צילום אישי", כך מספרת בנימה אישית הדוברת המרכזית, נעמי, ברומן "אור נדלק במרפסת". "אנשים מצלמים את עצמם בבלוגים, שולחים לאינטרנט קטעי סרטים וצילומים, מביימים את עצמם, מתחפשים, מזייפים ואולי זו אופנה בכל העולם, אינני יודעת".

על שורות אלו חשבתי כשתהיתי מה פשר הרומן המתנהל בין המרפסות בספרה של יעל שכנאי. מהו סוד המשיכה אל אבינועם, ומהו הכוח המניע את העלילה ואת נעמי. ובעצם, מהו הסיפור המתגולל לנגד עינינו? בגב הספר מגלים לנו, כי הרומן "אור נדלק במרפסת" מעלה תהיות באשר למהות הסליחה, הכפרה ורגשות האשם, כשהם תלויים ועומדים מול סודות ושקרים. אולם, לא בהם אחוזה עוצמתו של הקשר בין גיבורי הרומן, ולא דרכם מתפענחת כמיהתו של הקורא אל ספר וידויי זה, שהוא עצמו מעין צילום של אותם חלקי צל של הנפש. נעמי, גיבורת הרומן, נמשכת אל אותו הגבר המתבונן בה מהמרפסת שממול. היא נמשכת אל המבט שיספק לה את מה שכל כך חסר לה- הגדרה עצמית. "אני רציתי לראות את חיי כפי שהם", היא כותבת לחברתה הרחוקה, שביבשת אחרת, "רק אני, לעיני בלבד. לא להתחפש, לא לזייף, לא להעמיד פנים. לצפות בעצמי". אם כך, לא בסודות עוסק הרומן, כי אם דווקא באמת, בחיפוש אחריה, בתשוקה לחשוף אותה, להיחשף, להשתקף במבטו של מישהו. תשוקה זו מוצאת את ביטוייה כמעט בכל עיסוקיה של נעמי. לא רק בציור המודלים, האהוב עליה, דרכו היא נפגשת שוב ושוב עם גוף האישה. לא רק בביקוריה אצל מיכל הפסיכולוגית, אלא גם, ואולי בעיקר,  במכתבים שהיא כותבת לחברתה ג'וד, המביאים לנו את עיקרי הרומן בגוף שני יחיד, באמצעותו מבקשת הדוברת למצוא את קולה האוטנטי שאבד לה. אלו אינם מכתבי וידוי אישיים, מעין יומן, החושף את נבכי נפשה, אלא שכתיבה יומנית זו ממוענת אל דמות קונקרטית מעברה, המוזמנת להשיב לה פיסות מאמיתות חייה, אלו החיצוניות, הקשורות באירועי הנעורים הסוערים, ואלו הפנימיות, להדהד לה את עצמה, בעודה חושפת בפניה את הצורך העיקש והעמוק, החזק ממנה,  להשתקף במצלמה הממוקמת במרפסתו של הגבר בו התאהבה. ולכן, לדידה של הדוברת, אין כל צורך לבחור בין שני הגברים בחייה. צורך זה נכפה עליה באופן מאולץ, מאותם "אילוצי מציאות" המחניקים את הפנטזיה, שהיא זו הנחווית אמיתית. אך מבחינתה, כך היא מספרת: "רציתי להיות השתקפות לדירה שלי ושל רובן דרך חלון ביתו, רציתי להרגיש איך נראים חיי וחייו של רובן ואת המשפחה שלנו מתנהלת דרך הסלון של אבינועם. האם שומעים את המריבות והוויכוחים שלנו? האם אבינועם יכול לראות מה אני מבשלת לארוחת הצהריים של מחר ואיזה ספר מונח ליד המיטה שלי על שידת הלילה"? את פרטי הרומן אין הדוברת מוסרת ישירות לקורא הספר, אלא שהיא זקוקה למתווכת, הנמענת, ג'וד, או ג'ודי, בעתות חיבה. תיווך זה הוא חיוני לאפשרות שלה לספר את הסיפור, בדיוק באותו האופן בו המבט של אבינועם הוא חיוני כדי לתווך לעצמה את נפשה ואת חוויות חייה. הרומן "אור נדלק במרפסת" הוא סיפור על הצורך האנושי במבט. ואולי לא דווקא מבטו של זה שאתו אנחנו חולקים את חיינו. אלא  מבטו של הזר, שלכד את חיינו במבטו, עד שהפך למוכר, ספוג בפרטי יומיומיותינו ולא עוד ניתן להסתרה, או להתרה. הרומן "אור נדלק במרפסת" הוא גם רומן על הצצה. הצצה אל מה שלכאורה חורג מגבולות חיינו, הצצה אל מרפסתו של האחר, השכן האחר. אולי מרפסתו האחורית? שם, במרחבי האחרוּת והזרוּת, שם ניצתת התשוקה. שם מתרחשים "החיים האמתיים", אלה שדבק בהם ניחוח המסתורין. האם אבינועם השיב לנעמי את האמת במבטו? נראה כי לא ממש. נהפוך הוא. בחיפושיה אחר האמת כפי שמשתקפת במבטו, הולכת נעמי ומתרחקת מעצמה. כל כך מתרחקת, עד כי איבדה את מה שנחווה עבורה כקרוב ביותר.  שוב ושוב היא מתחבטת היכן למקם את המבט, מחפשת השתקפויות בכל מקום: בעבודה, ברחוב. היא מספרת לג'וד: "ניסיתי לדמיין איך אנחנו נראים בעיני אחרים. האם כשני מבוגרים פתטיים שחושבים שהם טינאייג'רים או כזוג רומנטי מעורר קנאה. נזכרתי שאם אקרא מהר את הוראות ההפעלה של המצלמות ואקנה אחת, אוכל להציץ בנו בעצמי"… אין ספק כי המצלמה מגלמת בסיפור מקור לתשוקה ואנרגיה. ואין זה מקרי כי המצלמה ואבינועם, שני מושאי תשוקתה של גיבורת הרומן, ממוקמים על אותה המרפסת.  שניהם, האדם והחפץ, ממלאים את אותה פונקציה עבורה, בניסיונותיה להשיב לעצמה את עצמה. הצורך להשתקף במבטו של האחר נתפס בתיאוריות הפסיכואנליטיות כצורך התפתחותי בסיסי. כך למשל, דונלד ויניקוט הציג את מערכת היחסים המתהווה בין התינוק ואמו כגורם מרכזי בהתפתחות הפרט. האפשרות של האם להחזיר, במבטה הקשוב לתינוקה את דמותו המתהווה, היא אלמנט התפתחותי חיוני להתהוות עצמי בריא. גם הטקסט הספרותי, במובן זה, הוא מקום בו יכול הסובייקט להתהוות. גם לאקאן מציין את שלב המראה כשלב התפתחותי קריטי, בו מתוארת התהוות זהותו הנפרדת של התינוק כאירוע נרקיסיסטי של הזדהות מתוך תשוקה עם דימויו במבטה של האם.  הדימוי הראשון של האני הוא בעיקר חזותי, כשתמונת הגוף היא תבנית האני.  יחסי המראה מאפשרים כמה אשליות: הילד משלה עצמו שהאם מגיבה לכל רחש מרחשיו הפנימיים והחיצוניים, כשם שהמראה "מגיבה" לתנועות גופו המשתקף בה. אשליה אחרת היא החוויה שהנו מושא תשוקתה הבלעדי של האם.  תחושת האומניפוטנציה, הנובעת מאמונתו של הילד כי הוא שליטה של האם, מעניקה לו אשליה של אני שלם, אחיד ואהוב. האחדות עם דימוי האני, כמו גם חוויות של ייחוד, אחדות ושלמות, הן בעיני לאקאן פנטזיות נרקיסיסטיות שגרעינן המקורי הוא ביחסים עם האם, והן חוזרות ונוצרות מאוחר יותר גם בזיקות לאחרים.   האני, על פי לאקאן, אינו אלא אשליה נרקיסיסטית הנמצאת תמיד בקונפליקט עם העצמי, שהוא מנוכר על ידי הדימוי שנעשה ה"אני". עצמי מנוכר זה הוא בעיקרו מה שלאקאן מכנה "הממשי", שהוא אנרגית החיים החייתית, שאינה מוגדרת על ידי מתכונת נפשית כלשהי .  כולנו מכירים את הערך אותו אנו יוצקים לחוויותינו בשעה בה אנו מוסרים אותן לזולת. והאם יש חוויה אותה ניתן לחלוק לבד? האור הנדלק במרפסת אינו רק מנורת הלילה של נעמי, או של רובן, או של אבינועם. זהו אור המבט, האמור לשפוך אור על העצמי, ואולי גם להצית את התודעה. אך מוזר, דווקא זו מסרבת להתעורר. מתעקשת לקבל את כוחה  ממקום אשלייתי, ואולי לשחזר, שוב ושוב, את יחסי הזיקה האשלייתיים של נעמי עם העולם. הרומן "אור נדלק במרפסת" הוא רומן על אשליות וניפוצן. על ניסיון לאחות קרעים מן העבר, או קרעים בחוויה, דרך האחר, השכן הזר, הקרוב הרחוק שבתוכנו. 

 (דבריה של ד"ר רוית ראופמן, מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה, חוקרת פולקלור ותרבות ופסיכולוגית קלינית, בהשקת הספר "אור נדלק במרפסת". ספרי אשר יצא לאור בספריית מעריב, סמוך לשבוע הספר 2012)

 

אור נדלק במרפסת

רן יגיל היקר, עורך לשוני של מוסף תרבות מעריב, בעל בלוג ב NRG, סופר, משורר, מבעלי כתב-העת לספרות ושירה, "עמדה", איש ספר וספרות, מארח פרק מתוך הרומן החדש שלי שעתיד לצאת לאור בחודשים הקרובים.
מתוך, "אור נדלק במרפסת", מתאבן קטן.
http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=7b710fc4596b25648b44472262adc013&id=1873

סייד קשוע רוצה לברלין – האם שם הייאוש נעשה יותר נוח לערבים-ישראלים?

ביום חמישי האחרון סייד קשוע נכנס לסלון הספרותי בגבעתיים, סלון שבו חיכה לו קהל קוראים נאמן שהיה נכון ומוכן עם שאלות על ספרו האחרון, "גוף שני יחיד", שיצא בהוצאת כתר, בחודש מאי 2010, כחודש לפני שבוע הספר העברי. למען האמת, היה ברור שהערב יהפוך לרב-שיח גם בנושא הספרות של סייד וגם בנושא הפוליטי הבוער, עמדותיו, הטור שלו, הסדרה "עבודה ערבית" שמככבת בערוץ 2 בימים אלה בעונתה השנייה, ודמותו המסקרנת הביאה רבים לגדוש את הסלון.

 

הביקורות על "גוף שני יחיד" גמרו את ההלל. ציינו שהוא מהסופרים הישראלים החשובים בני-זמננו, אמרו שהספר הזה עולה על קודמיו וכי קשוע ביצע בו מהלך ספרותי גאוני ומבריק, שטכניקת הסיפר שלו, הגוף הראשון והגוף השלישי לסירוגין, העלילות המקבילות שבסופו של דבר משיקות זו לזו והסוף המפתיע והמצמרר, כל אלה זיכו אותו בסופרלטיבים מפליגים מכל עבר.

לסלון נכנס סייע עצור-משהו, מכונס ושקט. כמה דקות וכוס מים, עם הקדמה קצרה על עברו, על הביוגרפיה שלו, על המקום שלו בשיח החברתי-פוליטי, וכמובן הספרותי, וסייד עם ההומור המושחז והבדיחות שנשלפות מן השרוול, יצא לדרך.

להלן חלק מהשאלות החשובות והנוקבות שנשאלו במהלך הערב, על ידי הקהל.

–         האם אתה מרגיש שאתה מכוונן את הכתיבה שלך ואת העיסוק הספרותי שלך רק בדמויות של ערבים יהודים, בקונפליקט היהודי-ערבי? האם אתה מרגיש חובה להתייחס לנושא הזה או שאתה מאמין שאתה יכול גם לכתוב על נושאים אחרים לגמרי?

לא חשבתי על זה מעולם. אני לא מתכנן את הספרים שאני כותב, אני פשוט  מאמין שזה הנושא שמעסיק אותי הכי הרבה. אני כותב על מה שאני מכיר ולהיות ערבי בתוך מדינת ישראל זה חלק מלהיות בישראל כמיעוט מרדף. בספר האחרון, זה מקבל את הביטוי הכי חזק מבכל הספרים האחרים שלי. אם תשאלי אותי למה אני בכלל כותב, אני אשיב לך שאני עדיין לא יודע למה אבל אני משער שהתשובה היא בעיקר משום אני לא יכול שלא לכתוב. פשוט לא יכול. בספר "גוף שני יחיד", מה שהיה בוער בו עבורי היה התחושה שליוותה אותי לפני השינה. לא יכולתי להפסיק להיטרד מהנושא של הספר ומן הדמויות שלו. הן רדפו אותי לכל מקום. העיסוק בזהות האדם, הלאומית, האישית, היה חזק ממני ולא יכולתי להפסיק לכתוב על זה.

–         דבר איתנו קצת על השם של הספר:

לתת לספר הזה שם, היה עניין בהחלט בעייתי. בערבית תרגמו את זה בצורה כזו שגוף משמעו בערבית גם מצפון ואז, זה באמת נשמע טוב ביותר. למעשה, גוף שני הוא הגוף היחיד שלא נמצא בספר. זו בעצם החידה בספר.

 

–         האם המציאות שאתה מתאר בספר לגבי היאפים הצעירים הערבים שלא רוצים לחזור לכפר ומקימים חברת "ישראליים מערביים וואנאבי" בירושלים, היא אמיתית?

כן, בזמנו עשיתי כתבה על קבוצה כזו, בעלי מקצועות חופשיים, משכילים, אמידים, שמגשרים בין אוכלוסיית מצוקה למוסדות הישראליים. אלה אנשים שרוצים להיות ישראלים ולהרגיש כמו היהודים האמידים היאפים. יש לפחות 1000 משפחות כאלה שחיות בירושלים, בשכונות ערביות, ורבים מהם גרים גם בשכונות ישראליות כמו בגבעה הצרפתית. לאחרונה יש המתרעמים על המעורבות שלהם.  הקבוצה הזו בהחלט קיימת והיא מאוד מבולבלת כשזה מגיע לחינוך ולמסורת של ילדיה וגם לאובדן זהות. נמניתי עם קבוצה גדולה מבית צפפה שהגיעה מאזור הגליל והמשולש, כולם החליטו לחזור הביתה ומי שנשאר, הם אלה שהיה להם יותר אמצעים והצליחו להתברג. החינוך הוא הבעיה. לכן הוקם בית-הספר הדו-לשוני שאמור לתת מענה לזה.

האנשים האלה מקיימים מפגשים ביניהם, יש להם סלון שבו הם נפגשים אחת לחודש ומעלים נושא לדיון. במפגשים ביניהם כולם מראים את המותגים שהם לובשים, מגישים סושי ואוכל הכי עדכני שבעולם אבל החינוך הוא העניין שהכי מטריד אותם. הפחד שילדיהם, בעיקר הבנות, יתרועעו עם המתירנות וחיי העיר. חודש הרמאדן, למשל, זה משהו שהילדים שלנו  לא יודעים מה הוא בדיוק בגלל המעורבות בחיים אחרים היום. לקבוצה הזו יש פחד גדול מעניין החשיפה לחיי העיר, הפחד איך ליברליות-היתר תשפיע.  

–         האם בגלל שאתם מיעוט, אתם מרגישים שאתם רוצים להיות הכי טובים? בדומה ליהודים שחיו בזמנו בגולה? תמיד להוכיח שהם הכי טובים?

כן, בקבוצות מסוימות יש את העניין הזה. ויש את ההורים שלנו. אמא שלי עד היום דורשת שיהיה לי מקצוע… צריך לזכור שב 1948, מי שנשאר פה בארץ, היו חבורות של כפריים ופלאחים. שאר המלומדים הצליחו לברוח. מי שנשאר היה חסר השכלה. הדור החדש עכשיו מעז לפנות יותר לאמנות. עדיין עם קשיים, אבל זה מתחיל ומתחילים לראות את ההשפעה של המגמה הזו.

–          אי אפשר להימנע מהעצב שאופף את הקורא כשהוא רואה את הכמיהה של הדמויות הראשיות, להיות יהודים.

אני מסתייג מזה קצת. אני חושב שראשית, הם שונים זה מזה, עורך הדין ואמיר. עורך הדין סובל מסוג של רגשי נחיתות בעניינים התרבותיים יותר, משאיפתו להיות יהודים. הוא מדבר על הגעגועים שלו הביתה, למאכלים של אמא שלו במקום הסושי, אבל אני חושב שאצלו הבעיה היא יותר המעבר לעיר ולחייי הבורגנות שהוא לא מרגיש שם הכי נוח בעולם. זה קשה לו מבחינה מעמדית. בנוגע לאמיר, זה אכן נכון.  אי אפשר להתעלם מהמטען שלו והוא שם כדי להראות שאי אפשר להתחבר אל החברה היהודית בלי להיות לחלוטין חלק ממנה. גם ההתחברות שלו לאמנות קשורה בזה. וזה מתחבר אליי. הסוגיה שדנה בשאלה מתי דברים שאני כותב מתקבלים על תקן כתיבה, עם זה לטלוויזיה, לעיתון או בספר, כיצירה בפני עצמה המנותקת מהזהות הלאומית? ואיך אתה יכול לשפוט צילום או כתיבה רק על פיה מבלי לייחס אותה לרקע או משהו? תחושת השייכות אצל אמיר היא מאוד קשה. גם אצלי היא תמיד קיימת. התחושה הזו של אני לא שייך לפה. זו תחושה שמאוד חזקה אצלי.

 

–         הייצוג של נשים אצלך מסקרן ואף מטריד כי גם בטור שלך, גם בספר וגם בסדרה, יש עוולה שזועקת לשמים. בא לך לטלטל אותן ולשאול אותן למה הן נשארות עם הגבר הזה כשהוא לא ראוי להן. בספר זה כואב. העו"ד מתייחס באופן מאוד כוחני לאישתו וסצינת האלימות עם הבגדים, מאוד צורמת. עדיין – למרות זאת, היא נשארת אתו. אפשר להגיד שגם בסדרה "עבודה ערבית" האישה מוצגת בתור אחת שלא ברור למה היא עדיין נשארת עם אמג'ד למרות שהיא עולה עליו עשרת מונים.

לדעתי, אומר סייד, האג'נדה בכתיבה שלי על נשים ערביות, היא די ברורה ומובהקת אני חושב שאני די ברור בזה שהנשים שאני מציג הן תמיד דווקא משכילות, דעתניות וחזקות ואפילו חטפתי פעם ביקורת שמרנית ערבית על הצגתן כך. למה הן נשארות אתם? מתוך כוח לא מתוך חולשה. אבל המסר בהתנהגותו של עורך הדין בכלל לא היה קשור בנשים.  עורך הדין עובר סוג של מסע שמראה לקורא הערבי עד כמה הוא אידיוט ולאו דווקא בעניין הקנאה שלו. קנאה היא דווקא סוגיה אוניברסאלית, אבל דווקא הפחד והפרנויה הזו שהוא צריך להתמודד עם העובדה שאולי היה לה קשר קודם לפנין ואולי היא אהבה מישהו לפניו, זה מסע שחשוב מאוד לקורא הערבי ללמוד ממנו ולפה כיוונתי יותר.

–         איך זה לכתוב לא בשפת-האם שלך? מבחינתי זה מפתיע מאוד. אתה כותב  בשפה רהוטה, גבוהה, מהוקצעת. איך אדם שלא נולד עם עברית מבטן אמו, כותב כך?

זה תהליך שהיה בעייתי. היום אני כותב כך כי זו השפה היחידה שאני יכול לכתוב בה. ולמה? כי שפת אמי היא ערבית בניב פלסטיני מדובר ולא ערבית ספרותית. מגיל חמש-עשרה הפסקתי לעסוק בערבית בכלל כי למדתי בתיכון ישראלי. גם אני כמו אמיר, ניסיתי להשתלב ורגשי הנחיתות שלי הובילו אותי לדעת את השפה מאוד טוב. רציתי לעשות הכול כדי לגשר את הפערים התרבותיים ולקח לי הרבה זמן להעיז ולכתוב בעברית. מאוד פחדתי. בימים הראשונים שלי בעיתון "קול העיר", הייתי מלא חששות. האם אני לא מפרסם משהו עילג, האם אני כותב בשפה נמוכה וירודה? היום אני מאוד שמח שהעזתי ולא התביישתי. התחלתי עם סיפורים קצרים בכל מיני אנתולוגיות ואז כתבתי את הספר הראשון שבעצם מבחינה שיווקית הוצג כספר אבל גם הוא היה מעין ספר סיפורים קצרים.

הבעיה עם העברית והערבית הפכה להיות אחר-כך חמורה יותר מבחינת הביקורות וההתייחסות של מבקרי הספרות. מישהו פעם אמר לי שחוקרי הספרות עוד לא החליטו אם אני סופר ישראלי או פלסטיני וזה משנה להם את התיאוריות והיחס לכתיבה שלי… זה לא שלא מבקרים את אדוארד סעיד שכותב באנגלית ולא מאשימים אותם במעבר למחנה האויב ולא שואלים אותם מי קהל היעד שלהם, אבל גם פה לשפה יש מקום של המאבק הלאומי עצמו. השפה הוא הדבר היחיד שאפשר להיאחז בו כדי למנוע את הפיכתנו לגויים בתוך ישראל, כך אומרים המבקרים שלי. אני לא חושב ששפה צריכה לקבל מעמד של קדושה. העברית נתפשת כאחיזה בארץ ומי שמבקר אותי על כך, אין לי אלא להגיד שאני יכול לכתוב רק בעברית היום ואם אוכל לכתוב פעם בערבית, אעשה את זה. סיבה נוספת היא באמת מסחרית שיווקית. מבחינת קהל היעד, יותר ערבים קוראים אותי בגלל שאני מופיע בעברית כי בעברית יש שוק ספרים מסחרי ענף מאוד. בערבית יש הרבה פחות הוצאות לאור. ובמאמר מוסגר, אני שמח לבשר שיש בית הוצאה אמיץ בביירות שמוציא ממש עכשיו, בחודש אוגוסט, את הספר השני שלי ואני מקווה לטוב ושמח על כך.

 

–         האם בטורים שלך אתה מצנזר את עצמך יותר ממה שאתה מרגיש באמת והייתה רוצה להביע?

התשובה מורכבת. אני באמת נזהר, אבל בתקופות של מלחמות זה לא קל. במלחמת לבנון עשיתי המון פרובוקציות ומעיתון "הארץ" צילצלו שלמרות הביטולים של חלק מהמנויים של העיתון, הם עומדים מאחוריי.

התסבוכת בתקופת מלחמות הייתה במלחמת עזה כשכתבתי טור אנטי-מלחמתי ובגללו נכתב עלי הכרוז ההוא בטירה, שכותרתו הייתה "הכלב הציוני מטירה". בזמן האחרון חשבתי או להפסיק את הטורים האלה או לזוז קצת אחורה לתוך העיתון ולא להיות בקדמתו, או לכתוב בסגנון אחר מעט. הרי בסופו של דבר כשאני מול המקלדת, זו תמיד השאלה הזו, כמה אני יכול להיות עוקצני וחופשי ויותר האני הביקורתי שלי, בכתיבה. בתקופת יחסי הציבור לספר למשל, אני חייב יותר לשמור על נימה פחות עוקצנית ויותר מרוסנת ואכן, בזמן האחרון אני כותב יותר באופן משפחתי ואישי כדי שלא להפריע ליחסי הציבור של הספר.

 

ערבים זה עם קשה, צוחק סייד כשהוא מספר על "עבודה ערבית", על האופן שבו ערבים רואים את הסדרה. דווקא למרות שהישראלים נראים שם הכי פאתטיים עדיין ערבים מטיחים בו שהוא צוחק עליהם. אני לא מנסה לייצג אף אחד, אומר קשוע, בהתחלה הייתי אבל עכשיו כבר לא. אני מנסה לחיות את האג'נדה שלי. אני לא מנסה לשרת שום מטרה אלא לספר את הספרות שיש לי לספר. אני לא פעיל בשום מפלגה, לכן, כשמהצד הערבי, הם מבקשים שאני אדבר על המצוקות שלהם, אני טוען שאני לא יכול לעשות זאת. יש כאלה שרואים בכל דמות של ערבי שאני כותב עליה, דרך לזלזל וללגלג על ערבים. היהודים לעומת זאת, חושבים שאני מכניס בתוך כל דמות של ערבי, את זה שרוצה לזרוק אותם לים. ואני לא מנסה לעשות את זה. המחשבה של מה יחשבו אלה ומה אלה, תמיד באה בדיעבד ואני תמיד מקווה שאני לא פוגע באף אחד, אלא רק אומר את מה שהנפש הספרותית שלי אומרת.

 

–         המחיקה המוחלטת של אמיר, נראתה לי ביקורת על הערבים. ולי כיהודייה, היה קשה לקבל את זה שהוא הולך כל כך רחוק עד כדי מחיקת זהות וביקורת על החברה היהודית שמביאה את הערבים להרגשה הזו.

אני שמח שהרגשת את זה. עניין הזהות הלאומית הוא חשוב, אבל המחיקה של אמיר בעיניי, לא באה מתוך רצון לשינוי הזהות הלאומית, כי מבחינתי זה לא ביג דיל להיות יהודי, אפשר לשאוף להרבה יותר… אבל אני חושב שיותר מהכול, אמיר רצה להיות שייך לגוף החזק שבחברה, לכן הוא גם מדמיין מה יגיד לשופט כשייתפס בזהות השאולה של יונתן. כל מה שהוא רוצה להגיד לו זה שהוא רק רצה להיות מלצר. הוא לא עשה את זה ממניעים אידיאולוגים. רחל, האמא בספר, אומרת שם, שזהות זה כמו השתלת אברים. ואכן, זהות לאומית היא חלק בלתי נפרד מחיינו. אבל העניין פה, של אמיר, הוא הצורך להשתייך לחברה השלטת, החזקה. אם הוא היה בצרפת, הוא היה רוצה להיות צרפתי. אני חושב שחינוך ומצב כלכלי מעצבים זהויות הרבה יותר מאשר תפיסה לאומית וזהות לאומית. בדמות של אמיר דווקא ניסיתי להמחיש את הצורך של מיעוט להיות בצד החזק של הסקאלה.

 

–         מה יהיה עם אמיר בסוף? הרי הזהות שלו יכולה להיחשף.

אם הייתי ממשיך את הספר, הוא היה הולך למקום אחר, אומר סייד. הוא היה עובר למדינה אחרת. גם אני, אם הייתי יכול היית עובר עם משפחתי מכאן, אולי לברלין. הלוואי שיכולתי לכתוב בשפה אחרת. קשה לערבי לחיות כאן. הקונפליקט הישראלי-ערבי לא ייפתר לעולם ככל הנראה, לפחות לא בדורות הקרובים. החברה הישראלית כל כך מקצינה ואפילו לא מודעת לכך וההנהגה הערבית גם עושה רושם שגם אם תוקם מדינת דו-קיום יהיה קשה מאוד. תקופת הנאיביות של ימי אש"ף לפני אוסלו הולכת ומתרחקת. אני שומע דברים קשים מכל עבר.

אין הרבה לאן לברוח. אולי נצליח לנסוע לשנה בחו"ל כחלק מהלימודים של אישתי. אני אתחיל לקדם את האנגלית שלי. אין לי אשליות בקשר לגזענות הלבנה בכל מקום בעולם, אבל אולי בגרמניה יהיה בטוח יותר. שם אתנהג על תקן ישראלי ובטח לא יגעו בי כי הם האחרונים שיסתכנו בגילויי גזענות נגד ישראלים…

 

 

הרב מנחם פורמן ממליץ להוריה של ברכה, לשבת עליה שבעה. היא – רחמנא ליצלן – לסבית – ועוד לסבית דתייה, שומו שמיים

 

אתמול אחר הצהריים ראיתי, כנראה בשידור חוזר, את הפרק הרביעי בסדרה הדוקומנטרית המצוינת של גל גבאי – "ואקום". הפרק הרביעי עוסק בתיעוד של שלושה אנשים מהקהילה ההומו-לסבית שחווים כאב כי החברה ממנה באו, מוקיעה אותם. האחד ערבי מוסלמי, השנייה, לסבית-דתייה והשלישי – נוצרי.

גל גבאי ברגישות אך בנחישות מעבירה פרק מצמרר בהלכות זכויות האדם ואהבת האדם באשר הוא. עיניה מתלחלחות מדי פעם, בזמן המונולוגים של בני-שיחה. בשיחה עם ברכה, בחורה צעירה שחיה עם בת הזוג שלה עוד מהתיכון, היא מעמתת אותה מול שלושה רבנים, הרב מנחם פורמן, הרב בני לאו והרב שמואל אליהו. הראשון – בפנים מתחסדות ובעיניים יוקדות, אומר לברכה שהוא מוכן לבוא אל הוריה ולנחמם. להגיד להם, "שבו על בתכם שבעה". השני, בני לאו, נוזף בו ומציג עמדה מכבדת, מבקש מגל גבאי להבהיר שעמדתו של פורמן היא סטייה הלכתית וכי פורמן מדבר בשם עצמו בלבד. ואילו שמואל אליהו, נד בראשו ברחמים וקובע כי הומוסקסואליות היא מחלה.

אני חושבת שמישהו צריך להגיד לרב פורמן שהקדוש ברוך הוא, אין ספק, שהוא מסתכל עליו משמים ואומר לעצמו שהוא מתבייש ביציר כפיו. המחשבה שאדם כזה הוא מנהיג רוחני של קהילה כלשהי, מעבירה צמרמורת באלוהים עצמו, אין לי ספק. ישבתי מול הטלוויזיה וחשבתי לעצמי איך בשנת 2010 עוד יש אנשים שהיו מעלים את ילדיהם על המוקד, שה לעולה, קורעים עליהם קריעה, איך?

הרב פורמן, הנה, עוד מעט יגיעו הימים הנוראים. אתה בטח יודע שאלוהים יכול לסלוח על חטאים שבין אדם למקום, אבל על חטאים שבין אדם לחברו, אלוהים לא סולח. ולא שוכח.

מתי אנשים יבינו שאדם הוא אדם הוא אדם. ללא הבדל בין דת, צבע, גזע ומין.

הנה הפרק האמור מהסדרה של גל גבאי.

הפרק הוא פרק 4 ונקרא: גאווה כהלכה

גאווה כהלכה

הוי, אמא

 

הטקסט הבא נכתב על ידִי לפני כשנה בהשראת סיפור קשה שקראתי בתקשורת הכתובה.

אין לו נגיעה לסיפור שנחשפתי אליו בקריאה, הוא נכתב בדמיוני בלבד, בהשראתו.

עבור כל הנשמות התועות, המושפלות, האבודות, שחוללו ונטרפו בצלקות נפש עד סוף חייהן.

 

 

כְּשֶׁאִמָּא שֶׁל לוֹרָה תֵּרֵד אֶל הַבּוֹר

הִיא כְּבָר לֹא תֵּדַע לְעוֹלָם

שֶׁאַבָּא שֶׁלָּהּ חִלֵּל אֶת תֻּמָּתָהּ שֶׁל

נֶכְדָּתוֹ,

בְּפִתּוּי נוֹאַל שֶׁל

שְׁתֵּי קֻבִּיּוֹת סֻכָּר

וּוָפֶל שׁוֹקוֹלָד מְצֻפֵּה נְיַר כֶּסֶף.

 

 

רַק לוֹרָה תַּמְשִׁיךְ

לְחַיֵּךְ נָכוֹן

לְהִזְדַּיֵין נָכוֹן

לִפְתֹּחַ רַגְלַיִם בְּזָוִית מֻשְׁלֶמֶת

וּלְהִתְחַכֵּךְ בַּחֲפָצִים קָרִים וְחַדִּים.

 

 

בְּלֵילוֹת חוֹרְפִּיִּים בִּמְיוּחָד

הִיא תִּשְׁאַל אֶת עַצְמָהּ אִם

הִיא סְתָם מְפַנְטֶזֶת אֲרָיוֹת

וְרִגְשֵׁי אַשְׁמָה יְכַרְסְמוּ בֵּין יְרֵכֶיהָ

נְקָבִים-נְקָבִים

חֲלוּלִים-חֲלוּלִים

עַד שֶׁתִּכְרַע אֶל הָאַסְלָה,

מְקִיאָה אֶת סַבָּא

לְבִּיב הַשּׁוֹפְכִין

שֶׁל צַנֶּרֶת גּוּשׁ דָּן.

© כל הזכויות שמורות ליעל שכנאי

אשכול נבו ואורית גידלי – בן-ארי, גיבורי-העל של קבוצת החלומות

לפני שנה וחצי התחלתי לכתוב את הרומן הראשון שלי, לאחר ספר הסיפורים הקצרים, "פירורי קינמון", שהוצאתי לאור לפני שנתיים וחצי. במשך כשבוע הסתגרתי בביתה של חברתי, בזכרון-יעקב,ובטראנס אמיתי כתבתי כ-50 עמודים. חזרתי למרכז, שרטטתי לעצמי את המשך מבנה הספר שידעתי שגם יעבור שינויים עד לטיוטה האחרונה והנקייה שלו, ושקעתי בחזרה לתוך העבודה היומיומית.

איכשהו, קיבלתי מחסום כתיבה למשך שמונה חודשים, ואז, בכוח רב נכתבו עוד עשרה עמודים והרגשתי תקועה. תקועה באופן שרק אדם כותב יכול לתאר מה זו תקיעה וחסימה ושיתוק כזה, במשהו שאתה מרגיש שהוא היצירה הבאה הגדולה שלך.

ידעתי שאני צריכה דחיפה, כלים נוספים, אבקת קסם. בועז כהן ידידי הטוב, וכותב נפלא בזכות עצמו, המליץ לי לרוץ ולהירשם לסדנה של אשכול נבו. נכנסתי לרשת וחיפשתי פרטים וקראתי בכל מקום שקשה להתקבל, שיש תור ממתינים ארוך, שהסלקציה לא פשוטה, והנה, באחד הערבים, כשאירחתי בסלון ספרותי את אורי לברון, שהוציא לאור ב"כתר" בשנה האחרונה את "חצי הוכחה", ספר מתח ישראלי, נפלא ומלא-הומור, שנע בין מתח לרומן פסיכולגי, סיפר אורי על אותה "עצירות" כתיבה שהייתה לו ואיך אץ-רץ בעקבות חברו בוריס זיידמן, לסדנה של אשכול שאכן פתחה עבורו עולם חדש ומרתק, שבעקבותיו סיים את ספרו.

כתבתי לאשכול שמיהר לענות, ביקש דוגמאות מהכתיבה שלי, ביקש עמודים מהספר ולאחר כשבועיים הודיע לי לשמחתי שאוכל להיכנס לסדנה שתתחיל בינואר-פברואר 2010. מיותר לציין שהייתי מאושרת, הרגשתי כמו תלמידת כיתה א' שכל כך רוצה להתחיל כבר ללמוד את הא'-ב' עם הקלמר והצבעים החדשים והמחברות. הסדנה נמשכה עשרה מפגשים בכל שבועיים, כל מפגש למשך 3 שעות לערך.

מצאתי קבוצה מופלאה. אשכול נבו, מעביר את הסדנאות שלו יחד עם אורית גידלי – בן-ארי, משוררת מחוננת, ושניהם מתאימים להנחות את הסדנה כמו סיר ומכסה. התקשורת וחלוקת התפקידים ביניהם, מסונכרנת היטב ומעבירה אנרגיות חיוביות מאוד. הקבוצה מנתה 16 חברים, כולם יוצרים מחוננים שכבר עברו שני סדנאות עם אשכול ואורית ולא יכלו לוותר על המשך התענוג וביקשו להמשיך עוד ועוד וסדנאות-ההמשך נוצרו עבורם.

אשכול ואורית קראו לנו "קבוצת החלומות". כמעט כל אחד מבאי הקבוצה נמצא בתוך פרויקט כתיבה של ספר באורך מלא. ז'אנרים שונים, קולות וצבעים וכולם מוכשרים בטירוף. המיוחד בסדנה של אשכול ואורית הוא הגיוון. השניים מעניקים לך כלים שלא תקבל בכל סדנה אחרת. הם מארחים אמן בכל שני מפגשים, והחברים כותבים בעקבות אותה אמנות שמוצגת בפני הקבוצה. באחת הפעמים, הגיע שלומי פריג', שהוציא דיסק עם נתן זך, שמלווה במוזיקה את זך מקריא משיריו. לאחר מכן, ניגן פריג' לקבוצה על הקונטרבס שלו במשך 15 דקות וכולם נתבקשו לכתוב בעקבות המוזיקה ששמעו. הדברים שהוקראו שם, שנכתבו באילתור בעקבות המוזיקה, היו עוצרי נשימה.

עשרה מפגשים חלפו עברו, נסענו לפסטיבל הסופרים בירושלים, כתבנו במשכנות שאננים, למדנו איך עושים תחקיר, איך "מתעללים" בדמיות שלנו, איך להימנע מלהכניס סאבטקסט לקורא בכוח בכפית לפה, איך להימנע משימוש בקלישאות ובמטבעות לשון כבולות, ונתנו  משובים חשובים מאוד, ביקורות טובות וביקורות נוקבות, לחברי הקבוצה.

אלה היו עשרה מפגשים נהדרים ואני שמחה על כל רגע שהייתי שם. גם ברגעים קשים יותר, שהעלו שאלות, דילמות, מחשבות וגם הסתייגויות, התקדמתי מאוד בכתיבה תוך כדי הסדנה והיכולת לזקק יותר את העלילה, להשתמש בכלים שקיבלתי, היא יכולת שבפירוש נקנתה בהרבה שמחה ואושר, לאורך התקופה הזו.

שאו ברכה, אשכול ואורית, שמחתי ללמוד מכם.

ספרים, ספריות, ספרניות ועוד קטנה-גדולה על פול אוסטר

בילדותי הרחוקה, כשגרתי עם אבאמא ואחיי ואחותי שזה עתה נולדה, ברחוב רמז פינת פנקס בתל אביב, הייתי רשומה בספרייה, בפינת לואי מרשל, מול החמוצים של עזרא, ולאורך כל בית הספר היסודי, עד שעברנו דירה מהאזור ההוא, היו לי סימנים כחולים על המצח מהיתקלות בעמודי חשמל ברחוב תוך כדי קריאה. אח, זו הייתה חווית ילדות מכוננת. סיימתי את סדרות תוכידס, צ'יפופו, קופיקו, השביעייה הסודית, החמישייה הסודית, רציתי לפגוש את איניד בלייטון ואת אריך קסטנר ואת שתי האורות (במילעיל) מאורה הכפולה ואת מי לא. גידלתי פוני כדי להסתיר את הסימנים הכחולים אבל המשכתי לקרוא בהליכה הביתה וחזרתי למחרת להחליף ספר עד שהספרנית אמרה לי שתכף ייגמרו הספרים בספרייה ולא יהיה לי מה לקרוא יותר. היא התבדחה,כמובן, אבל אני זוכרת את המשפט הזה כמשהו שהטיל עליי אימה. באמת פחדתי שיום אחד ייגמרו הספרים בעולם.

אני יודעת שרבים חושבים שעידן הספריות הסתיים ואנשים קונים היום ספרים כמו פיצוחים לשבת בגלל המחירים הנמוכים והמבצעים, אבל זה המקום להזכיר שיש גוף גדול ונפלא שנקרא "מרכז ההדרכה לספריות בישראל" שבימים אלה שינה את שמו ל"מרכז הספר והספריות בישראל" והוא הוגה ומייצר פעילויות נפלאות עבור סופרים, הוצאות לאור וקהל צמא-מילים.

http://www.icl.org.il/

בקישור שלעיל תוכלו למצוא את כל המידע החשוב על פעילויות המרכז, ערבי קריאה והקראה בספריות שונות וגדולות בארץ שמארחות סופרים ועורכים, ליעד שוהם ורנה ורבין, למשל, וסופרים נוספים אחרים יחד עם עורכים, מופיעים בפני קהל מגוון ומספרים על יצירתם, עבודתם, ועוד. יוזמות נפלאות בתחום של תמיכה ביוצרים וביצירה, תחרויות כתיבה, תמיכה ביוזמות חדשות בספרות העברית, קרנות לעריכה, לספרים שמרכז ההדרכה לספריות מעריך ותומך בהם (מפעלי קסת), מימון המפעל לתרגום ספרי  מופת, ועוד. על קיר חדרה של מי שנפגשתי איתה, היה תלוי פוסטר ענקי עם שיר של אחת המשתתפות בסדנת רוני סומק בספריית דימונה.

סוּסֵי הַכְּתִיבָה עוֹקְפִים

אֶת הַמִּכְשׁוֹלִים

צוֹנְפִים

עַל הַדַּף סִימָנֵי קְרִיעָה

נוֹעֲצִים שִׁינַיִם בְּשִׁינֵי הַדַּג

שָׁחוֹר שָׁחוֹר

וְאֵין אָדוֹם

חוּט שִׁידְרָה

וּבַאֲרוּחַת הַבֹּקֶר אֲנַחְנוּ

שׁוּב מְדַבְּרִים

מִילִּים מוּבְרָגּוֹת לַחֲבִיתָה

נִקְצָצוֹת לְסָלָט עַרְבִי

מְקַלְפִים אֶת קְלִיפַּת הַלֶּחֶם

לְגַלוֹת אֶת הַבָּשָׂר הַלָּבָן.

וְהַמַּיִם מְלַקְקִים לִּי אֶת הָרֶגֶל

וְהַאַשְׁמָה נוֹגֶּסֶת

מְכַרְסֶמֶת שְּאֵרִיוֹת

נוֹגַעַת בַּמַּיִם

נוֹגַעַת

בָּאֵשׁ

וְהַשׁוּלְחַן קָרוֹב

וְהָעֵצִים דּוֹקְריִם

וְהַשָׁמַיִם מְדַמְמִים

אֶל קְעַרַת פְּלַסְטִיק מְלֵאָה חָלָב.

(כל הזכויות שמורות לשרה מלול)

בספריות רבות בארץ יש פעילויות רבות למען הקהל הרעב לספרות, לסופרים, לכתיבה. סדנאות לכתיבה יוצרת, לילדים ולמבוגרים, סדנאות שירה, שעות סיפור לילדים, הרצאות של סופרים. כל זה ראוי להערכה.

לפני שהעולם הדיגיטלי יכבוש אותנו, תנו לנו עוד להתכרבל על איזה פוף בספרייה, להסתכל על המדבקות עם הסימונים של הקיטלוג, ולשמוע: ש…. ש…. מספרניות חמורות-סבר.

ואחת קטנה (גדולה) על פול אוסטר:

אתמול בלילה סיימתי את "בלתי נראה" של אוסטר. קראתי אותו בשבוע האחרון ונהניתי מכל רגע. אני יודעת שהדעות חלוקות בעניין הספר הזה, אבל מצאתי אותו סוחף ומרתק מבחינת החלקים בו והמורכבות של דמות המספר שבו. בתחילה, נדמה שאדם ווקר, מספר את סיפורו בגוף ראשון. רק לאחר החלק הראשון, ברור שזה חלק שמגיע כמכתב, כחלק מכתב-יד, לחברו ג'יימס פרידמן, מימי אוניברסיטת קולומביה,  הימים שגי'ם מתאר כ"אי שם בחשכת ימי נעורינו". החלק השני שמגיע – כתוב בגוף שני, והחלק השלישי, שמגיע בסוף, כתוב בגוף שלישי. הסיפור הוא ענק מבחינת הכוח הספרותי שלו, אני לא רוצה לעשות ספוילר ולקלקל חוויית קריאה, אבל בעיניי, אוסטר מצליח לספר סיפור על ספר ועל סופר, על יחסי משפחה מורכבים ומרטיטים, ואפילו חטאים אסורים שמזעזעים את החברה המודרנית בכל קריטריון שהוא, דתי/חברתי/תרבותי, כל אלה, מצליחים לרגש את הקורא ולא לטעת בו שום גועל או שאט נפש ואף לא שיפוטיות. הנוחם שמצאו האחים זה בזו לאחר אובדן אחיהם הקטן בטביעה באגם, וחיים בצל הורים אבלים, אמא שהולכת ומאבדת את שפיותה בגלל רגשות אשמה עצומים ואב נוכח-נפקד שאינו מגלה עניין בחיים שנשארו, אלא רק בעבודתו ובחיים שמחוץ לביתו, הביאו אותם לקרבה כה עזה, שכמעט קשה להעלות על הדעת שיכול היה להיות אחרת.

בנייה והעמדת הדמויות של אוסטר, מושלמת. קל לראות אותן בדמיון, אדם ווקר היפה ואחותו הבכורה היפהפייה אף יותר ממנו, רודולף בורן העריץ, האלים והמרושע, ומרגו המסתורית, האובדת, השבויה ביצריות וברעב המיני שלה שאינו יודע גבולות, שלא לדבר על ססיל ז'ואן המבריקה, המאוהבת נואשות באדם ווקר. קלות השפה והאופן שבו אוסטר מרתק את הקורא שלו לספר, מעוררת קנאה (קנאת סופרים כמובן). כוחו של הספר הזה הוא דווקא בחולשתו, אדם ווקר שמרגיש כמו כישלון ספרותי שלא הצליח להגשים את ייעודו כמשורר נודע, כותב את סיפור חייו שלמעשה, נרדפו ועסקו רוב הזמן בבריחה משדי עבר, וממעשה שלמרות שהוא בטוח שקרה, עדיין, יריבו המר ואנשיו טוענים שלא היה ולא נברא. גם סיפור גילוי העריות בינו לבין אחותו, נותר מעורפל בשאלת היה או לא היה, משום שאחותו גווין, אחרי מותו, מתכחשת לעובדה הזו בעקשנות. "בלתי-נראה" רומז לכל המקומות האלה שחיים על קו התפר בין המציאות לדמיון ולקושי העצום של האדם לחיות לאורם.

ידו של אוסטר קלה על המקלדת ואופן סיפור העלילה כה מבריק עד שדבר היחידי שאני יכולה לעשות הוא לשלוח אתכם לרוץ ולקרוא ולוּ רק כדי ללמוד פרק ושיעור בטכניקת כתיבה, מהסופר הנהדר הזה.

ושיר לשבת