Category Archives: ביקורת ספרות

ביקורת על ספר הילדים של רותי ורד בר-זכאי "האוצר הסודי של הצב"

האוצר הסודי של הצבז

זמן רב לא העליתי רשומה בבלוג שלי ואני מתחילה עם ביקורות ספרים מנקודת מבטי הענייה, כמובן 🙂

הגיע אליי ספרה החדש והראשון של רותי ורד בר-זכאי באיוריו של איל אילת, "האוצר הסודי של הצב".
הספר מגולל את סיפורם של הכלב נוח וחברו קפצון, שהוא כלב קטן יותר ותזזיתי. הסיפור מתרחש ביום הכיפורים ובגלל השקט שמשתרר סביב, חוששים נוח וקפצון שהצב, שקפצון נתקל בו וחשב אותו בטעות לאבן גדולה, בלע את כל הקולות ולכן השתרר השקט.

הסיפור מתאים לילדים בראשית קריאה, לכיתות א'-ב' וגם ילדים בכיתה ג' ייהנו ממנו. העלילה עצמה מקסימה ואינטליגנטית אלא שלאט לאט נרקמות לתוכה עוד ועוד עלילות ועל כך ארחיב בהמשך. הצב, שבתחילה השניים לא יודעים מה הוא, ולאחר מכן מבינים שאינו סלע או אבן אלא צב, מספר להם שבתוך השריון שלו מצוי אוצר. השניים מסתקרנים מאוד ומנסים להבין מהו האוצר שנמצא בתוך שריון הצב ולאחר שהצב גם מסביר להם את הסיבה לשקט שמסביב ומרגיע אותם שהוא לא בלע ולא זלל את כל הקולות, הם מנסים לגלות את הסוד שלו. כדי לא להרוס את הסוף, אגלה רק שבסופו של הספר, האוצר מתגלה.

הספר כתוב במשלבים לשונים שונים, יותר גבוהים מאשר נמוכים ותואמי-גיל. יש בלבול מסוים בהבנת הקורא, למי, למעשה, מיועד הספר. בפורמט שלו הוא נראה כספר לילדים קטנים. הוא מנוקד, האיורים צבעוניים ומתאימים לגיל הרך והגודל בתוספת הכריכה הקשה, מתאים גם הוא לגילאי גן. ואולם, הקריאה בספר אינה קלה. הספר ארוך, הטקסט בו ארוך ומורכב ובקריאה לילדים קטנים, ללא ספק יתקלו מבוגרים בבעיות של ריכוז הילדים לאורך זמן או בצורך לפשט משפטים מסוימים שכתובים בו. עדיף לכתוב על גבי הספר למי הוא מיועד וכמובן, לעצב אותו באופן שמתאים לגיל של תחילת בית הספר היסודי.

בנוסף, העלילה מכילה כמה תֵמוׁת. לוּ ערכתי את הספר הזה, הייתי מקצרת אותו, מוותרת על רעיון או שניים ונשארת עם סיפור מהודק יותר. ראוי לציין לטוב את הדיאלוגים המצחיקים והמשעשעים בין נוח הכלב וקפצן חברו. לשומרי מסורת, יהיה קשה להתחבר לעובדה שההסבר של הצב ליום השקט, יום כיפור, הוא כי כל החיות בעד יום שקט שכזה והן החליטו עליו פה אחד עוד בימי הדינוזאורים שכינסו אספה כדי לפתור את בעיית הרעש. כולם הצביעו בעד, ולאחר מיליוני דורות, גם אנשים הצטרפו אל היום השקט ואז קראו לו יום כיפור ואפילו צמים בו כדי שלא יהיה רעש של לעיסה ובליעה. כך מתוך הספר.

בסך הכול ניכרת בספרה של רותי ורד בר-זכאי כתיבה משעשעת, אינטליגנטית, מעניינת וכובשת את לבם של הילדים ושל המבוגרים שיקראו להם את הספר. ראוי היה לדייק יותר בעריכה, לקצר את הספר, להתאים אותו לגיל הילדים הקוראים ולתקן כמה טעויות הגהה במהדורה הבאה.

את הספר ניתן לרכוש ישירות מהמחברת באתר שלה http://www.Ruti.Verd.com

רשומה ראשונה לאחר המעבר – על הסופרת גיל הראבן ועל סלון ספרותי

538648-18

השנה האחרונה הייתה שנה פורייה להוצאת רימונים. עבדתי שעות וימים ועכשיו, למעלה משש שנים אחרי שההוצאה נפתחה, אפשר לומר בוודאות שהפירות מבשילים ונאספים. הוצאת כתר לקחה אותנו תחת חסותה ומפיצה את ספרי ההוצאה באופן כזה שמעיד על כך שהיא דואגת לרימונים בדיוק כמו לספרי כתר.

ולכן, רק בחודש האחרון התפניתי לבלוע ספרים על גבי ספרים. כמו ניצול מורעב, התנפלתי על המזון הזה, שמשקיט את הלב והנשמה אחרי תקופת בצורת ארוכה.

לפני שנה וחצי, ייסדתי סלון ספרותי בסלון הפרטי שלי, בביתי. מדי חודש-חודשיים, אירחתי סופר עם ספרו האחרון וחוג אוהבי-ספר וספרות התכנס כדי לנהל רב-שיח ולשאול שאלות ובעיקר, להתבשם ולשמוע על דרכו של הסופר בספרו האחרון ובעשייתו הספרותית בכלל. התארחו אצלי גדי טאוב ודרור ברשטיין, רונית מטלון, עמיחי שלו, ועוד רבים וטובים.

אתמול בערב אירחתי את גיל הראבן עם ספרה האחרון שגם כיכב כמה שבועות ברשימת רבי-המכר, "לב מתעורר". צוות YNET הגיע לצלם את הערב לצורך כתבה מצולמת שתעלה ברשת בעוד כשבועיים והערב היה מרגש ביותר. ספרה האחרון של הראבן הוא ספר ששולח יד למעיים ותולש אותם, כהגדרתה של אחת המשתתפות בערב אתמול. יכולותיה של הראבן לייצר עלילה ששולחת זרועות לכמה נושאים חשובים שמהפכים את הבטן ולא נותנים לקורא מנוחה עד שהוא מסיים לקרוא והרבה אחרי כן. אישית, קראתי את הספר לפני כשבועיים ובלעתי אותו בשלושה לילות וארבעה ימים. לא יכולתי לאכול ולא לישון בימים האלה והתהלכתי איתו בראשי כל הזמן. עלילת הספר מתארת את אורי מאור, הידוע בכינויו אורים, שכשמו כן הוא, שמש גדולה שמאירה את חייו וחיי אחיו ואחותו. אורי ושני אחיו הצעירים ממנו, התייתמו בגיל 22 של אורים, 16 של אפרת שהיא קול המספרת, ויותם הבן השלישי בן ה-14. בלילה אחד, כשהיה יותר אמור לחזור מארצות הברית לאחר נסיעה בשליחות של חילופי תלמידים, בדרכם לשדה התעופה לקחתו, נהרגו ההורים בתאונת דרכים והותירו את שלושת הילדים לדאוג לעצמם.

אורים הופך להיות ההורה המכיל, הדואג, המפרנס, הכותל, התומך, הכול-יכול והבית מתנהל כיחידה משפחתית תומכת ונתמכת. לימים, אורי, הצבר המיתולוגי בעל השם המיתי, נושא את יעל לאישה, נולדים להם שני ילדים, אלה, המורדת, הבועטת והבעייתית, וגיא, בעל תפקיד הילד הטוב. לאחר סדרה של התקפי לב קטלניים, אורי מועמד להשתלת לב וכדי לזרז תהליכים הוא נוסע לסין וחוזר עם לב חדש. אני לא אספר את ההמשך כדי לא להרוס את חוויית הקריאה, ובעיקר כיוון שאם ממש רוצים, אפשר למצוא מספיק תקצירים ברשת לספר הזה, אבל המיוחד בו הוא המסר שלו. מסר השינוי התהליכי שכולנו עוברים בחיים. השאלה שאנו מתמודדים איתה, האם אנחנו תמיד נישאר לאהוב את יקירנו למרות שהשתנו ב 180 מעלות והיום איננו מכירים אותם יותר, כמי שהוטבעו בנפשנו בעבר, מאז ומתמיד? ומה עושה לנו, השינוי שהאדם היקר לנו מכול, עובר? האם משנה אותנו? האם מותיר אותנו כועסים או מכילים? האם השינוי שלו, הופך אותו למאושר יותר? או שהאושר הוא בכלל במקום אחר ולא השינוי הוא זה שעושה אותו.

המיוחד בספרות שהראבן מביאה אל הקורא, הוא המארג של העלילות שלה. אין דמות, אין מקרה, אין שם ואין אירוע מכונן או זניח ופעוט לאורך הספר, שלא מסתנכרן היטב עם העלילה במוקדם או במאוחר. הקורא שוקע רובו ככולו בסיפור אבל הדמויות שבו קמות לתחייה לנגד עיניו ומטביעות בו את חותמן. לקראת סוף הספר, פתאום כל הרמזים מטרימים ותורמים. פתאום סך חלקי התצרף מהווים תמונה שלמה, בהירה, מטרידה במובן החשיבתי העמוק של המילה והספר הזה, מהלך במוחו של הקורא ימים רבים. הערב של אתמול היה ערב מרגש. אין דבר שגורם עונג לסופר יותר מאשר לפגוש חוג של קוראים שהתפעמו מהספר שכתב, שדיווחו על כך שלא יכלו לנשום או להפסיק לבכות לאורך כל ארבע-מאות ומשהו דפי הספר. מילה אחת על עטיפתו המיוחדת. חד-קרן, unicorn יצור מיתולוגי, שהוא לא רע אבסולוטית ולא טוב באופן אבסולוטי. יצור אגדי,  מסתורי ורב-קסם, בדיוק כמו אורים שלנו, שבתמונה שעל העטיפה, מגודר בגדר, מחפש את החופש.

ThumbnailImage

כשהכבל של המצלמה שלי יחליט להישמע להוראותיי, אעלה תמונות מהסלון הפרטי, אמש.

אני לא בוכה, אמרתי לעצמי, העיניים שלי פשוט מזיעות

                             

                                  העטיפה המחודשת של “ימי הפופ“ מאת עמיחי שלו    

 

 

ימי הפופ / עמיחי שלו

הוצאת ידיעות ספרים, 191 עמודים

 

 

"ככל ששקעתי עמוק יותר בעולם הצלילים, דיברתי פחות והדיבור שלי נעשה פחות מובן. היה לי קשה להוציא את המילים מהפה. הייתי צריך לנשוף אותן בחזרה כמו צלילים של חצוצרה. ממילא לא היה לי עם מי לדבר. אבא שלי היה כל היום מחוץ לבית, אחי היה מתעסק בענייניו ואחותי הייתה בכוכב לכת אחר. בכיתה אף פעם לא דיברתי, אלא אם כן המורה הייתה פונה אליי ואז הייתי מרגיש כאילו מישהו הוריד לי את המכנסיים וכל הכיתה רואה לי את התחת ומתפקעת מצחוק. הפכתי למומחה. הכרתי את אלפאוויל עוד לפני שהסבתא של יואב קוטנר שמעה עליהם, וכש"גדול ביפן" הבליח אל תוכניות הרדיו, אני כבר חשבתי שהוא מאוס. שירים ומוסיקאים היו כמו היקום." (עמוד 29)

*

בראשון לציון, בשכונה זנוחה שריחות שמן פלאפל, בצל מטוגן וסקסאפיל של קופת חולים, כדבריו של גיבור "ימי הפופ",  פורש ילד-נער בן 12 את מארג חייו המורכבים, למרות גילו הצעיר. ימי הפופ משתרעים לאורך שנות השמונים של המאה הקודמת, ומקיפים כמעט שמונה שנים מחייו של ילד שאמו נפטרה והוא נשאר להתמודד עם גיל ההתבגרות שמחכה לו בפתח.

עמיחי שלו מצליח לגרום לקורא לצלוח ספר שלם על ילד יתום ובודד, מבלי לגרום לו לרחם עליו. למרות הבדידות, מצליח דניאל פישר, גיבור הספר ששמו מוזכר אולי פעם אחת במהלך הספר שמסופר כולו בגוף ראשון, להתמודד בהומור, באומץ, ברגישות ובגיוס כל הכוחות הפנימיים שממלאים את נפשו העשירה כל כך ואת הדמיון הפורה שלו ואהבת המוזיקה, ולמרות הנפילות הקשות שתוקפות מפעם לפעם, הוא לא מוותר על אהבת החיים, על אהבת נשים על כנפי הדמיון שלו, על הזיכרון המתעתע והתקפי החרדה.

ספרו של עמיחי שלו מחולק לארבעה חלקים שכל אחד פורש תקופת חיים קצרה בחיי הנער. התקופה הראשונה היא זו שבאה ממש לאחר היתמות. תיאור השבעה, החברות האמיצה עם נער בוגר ממנו, חבר של אחיו שבעצם הכניס אותו לתוך היכרות עם עולם המוזיקה והתקליטים של שנות השמונים ומבלי לדעת, נתן לו ביד את האוצר הכי גדול של חייו שיעזור לו לשרוד את השנים הבאות.הבית שהשאירה אחריה אם-המשפחה שהלכה לעולמה הוא בית נטול שורשים, בית שבו האב מתמודד עם האבל בבריחה, בניתוק מילדיו, בניסיון למצוא בת זוג ובחוסר חמלה כתוצאה משקיעה פנימית בחייו שלו, האח הבוגר יותר מתואר ככעסן, רב עם הצעיר כל הזמן ומתאר סטריאוטיפ ברור של אח גדול הבועט ומתעמר באחיו הקטן שנשרך אחריו, מתחבר לחבריו ומתעסק בדברים "מטופשים", כך לפי תפיסת עולמו. דניאל מייסד כתב עת בשם "פופ 84". הוא המייסד, העורך הכותב והקורא היחיד של כתב העת הזה וזה ממלא את עולמו ברסיס אושר גדול. בחלק השני, דניאל כבר בן שלוש עשרה וחצי ומקיים קשר חברי חזק עם טלי, הבת של השכנים בבניין ממול, שאביה נהרג במלחמת יום כיפור. הוא מפתח לעצמו משחק בשם אקהויזים, על שם שחקן כדורגל, ומנהל מחברת שמות. המחברת הזו מלאה בשמות ממוצאים לשחקני כדורגל דמיוניים ששמותיהם לקוחים משמות שהנער נתקל בהם. אבל למרבה הפלא, או שמא, באופן טבעי למדי, שמות רבים הוא מוצא על מצבות בית הקברות והוא לוקח את טלי, בת השכנים לשם, שם הם חווים את חווייתם המינית הראשונה. טלי היא חברתו הטובה. היא מבינה אותו ומקבלת אותו ואין ספק שהיתמות המשותפת מחברת ביניהם.

החלק השלישי עוסק ביחסיו עם זארה, שהייתה המורה שלו לערבית, דמות מסתורית שבאה לגור בבניין שבו הוא גר. הנער כבר בן 15, ואביו לא ישן בבית לילות רבים. אחותו מתגוררת בחיפה ואחיו גם הוא עזב את הדירה. הוא מתיידד מאוד עם זארה, שהשמועות מספרות כי בעלה עזב אותה עם בנה הקטן. העצב שבדירתה של זארה, מושך את דניאל לשם וקשרים אמיצים נרקמים בין השניים. האישה שאיבדה את בנה הביולוגי, והבן שאיבד את אמו. בפרק הרביעי, הדודה טי, אחות אמו, מאנגליה, מגיעה ארצה ומתאכסנת אצלם. זהו פרק שחוזר אחורה בזמן, ומספר דברים שקרו לפני שהאם נפטרה. גם כאן רואים חיבה עמוקה של הגיבור לנשים בוגרות, לאוזן קשבת, לחום ולהבנה.

בספרה הראשון של יהודית קציר, "סוגרים את הים" שמאגד ארבע מיני-נובלות שהאחת מהן היא "שלפשטונדה" שעליה כבר נכתב רבות, מתארת אישה בוגרת את זכרונות הילדות שלה עם בן דודה, שכעת היא עומדת בפני הלווייתו. בן הדוד הזה היה האהבה הראשונה שלה והם גדלו יחד עם סבא וסבתא וחלקו תקופת התבגרות מופלאה. בסיפור הזה, פתר העורך, יחד עם הסופרת, את ההבחנה בין ההבעה המילולית של אישה בוגרת וזיכרונותיה כילדה. יש שם דיוק מאוד מקסימלי שמעיד על בחינה מדוקדקת של השפה. היא תמיד מתאימה לדוברת וגם לזיכרונותיה כילדה. לטעמי, הבחירה בלהבהיר את המקום שבו נמצאת עכשיו ילדה-מספרת שהתבגרה, לקורא, פתרה שם דילמות רבות מבחינת טכניקת-הסיפר של הנובלה הקצרה.

לעומת זאת, ב"ימי הפופ", המיוחד בספר הוא השפה שלו אבל הוא גם עקב אכילס שלו. כיוון שפרקי הספר נעים בתקופות שונות בחייו, בחר העורך להשאיר את המשלב הלשוני של הספר גם מתוך עיניו הצעירות מאוד של הילד, אבל ברור לכל קורא שהספר נכתב על ידי מבוגר, מה שגורם לעתים לקורא להתבלבל לרגע, משום שגם מבוגר, כשהוא חובש את כובע הילד תוך שחזור זיכרונותיו חייב להבין שילד בן שמונה למשל, אינו לא יכול לכתוב משפט כזה:

"משהו בפנים של אמא שלה, עורר בי רתיעה. אפילו אימה. בעיניים שלה היה מין עצב בראשיתי." (עמוד 152)

בשום פנים ואופן, ילד בן שמונה, אינו יכול לתאר עצב בראשיתי ובוודאי שלא להרגיש אותו או לדעת מה הוא.

דוגמה נוספת:

"…ועם קרן סולרסקי שהייתה הראשונה בשכבה שקיבלה מחזור והיו לה שדיים ענקיים מעוררי-תימהון." (עמוד 155)

אני לא מכירה הרבה ילדים שיכולים בגיל שמונה לתאר שדיים ענקיים מעוררי תימהון…

בספר יש אינספור דוגמאות כאלה ויש גם ריבוי מטאפורות שבתחילת הספר הן מאוד בולטות אך לקראת סופו יש חל דילול מסוים בכמותם, לרווחת הקורא. "העצים היו קרחים כאילו עשו להם כימותרפיה", "הרחוב הפך שמן יותר כאילו מישהו מנפח אותו בקשית", "מודעות האבל ניצנצו כמו כוכבים".

לעומת זאת, אחד המשפטים הנפלאים בספר, הזכיר לי קצת את מרים ילן שטקליס עם "אינני בוכה אף פעם… זה רק הדמעות, הן זולגות מעצמן…" הוא:

"…ושמתי לב שאני נראה בדיוק כמוהו, שוכב על הגב, מביט בתקרה ומנגב את העיניים. אני לא בוכה, אמרתי לעצמי, העיניים שלי פשוט מזיעות."

*

הילדון-הנער הזה, לא נעדר מַשְבֵּרִים. כשהבית שלו מתייתם גם משאר בני המשפחה, מהזיכרונות מכל מה שקשור לאמא, שאבא מסלק מהבית כמו שמטאטאים אבק, הבדידות והמחשבות מפתחות אצלו התקפי חרדה לא פשוטים וברור מהקריאה שהציפרלקס או הפרוזק/סרוקסט או מה-שזה-לא-יהיה, עוד יירכשו על ידיו בכמויות, בבתי מרקחת, בהמשך חייו, אבל גם תיאור התקפי החרדה וההתמודדות איתם, מעוררי התפעלות. הוא לומד להרגיש את אותות הגוף לפני התפרצות של התקף, הוא לומד לנשום, לחשוב, לשתות מים קרים ולהתמודד. המפלט למוזיקה, מסתבר, מוכיח את עצמו. שם הוא מרגיש הכי בטוח. הכי נכון.

 

מאוד משמח שהוצאת ידיעות אחרונות החליטה לתת צ'אנס נוסף לספר הזה שיצא כבר לפני ארבע שנים ולא קיבל את תשומת הלב המספיקה שלו. הוצאתו לאור עכשיו ומכירותיו הנאות, מעידים על כך שיש ספרים טובים שלא מצליחים להימכר בהחלט לא מסיבות של איכות, או יותר נכון, מסיבות של חוסר איכות, אלא מאלף סיבות אחרות תלויות-שוק-ספרים, תלויות-תקופה, וכשנותנים להם את הבמה הראויה ומביאים אותם לידיעת הציבור בדרך הנכונה, גורמים לקורא לזכות בחוויה ספרותית נדירה, בהנאה משפה עשירה, ממנת געגוע נוסטלגית מוזיקלית שלכל מי שכמוני, בוגר שנות השמונים הנפלאות שהיו עבורי באופן אישי, ציון דרך בטעם המוזיקלי האישי שלי, ייצרבו כעונג אמיתי. בשנים האלה חייתי בלונדון לאורך ארבע שנות התבגרות מתוקות/כואבות וכל השירים שמוזכרים בספר, כל האמנים, כל הזמרים, גרמו לי לצמרמורת של זיכרון מתוק של שנות נעוריי. כששוקעים לתוך "ימי הפופ" מקבלים חוויה של טעימה ממתק מר-מתוק, כמו סוכרייה חמוצה שבסופה מסתתר מסטיק ורוד גדול.

קסם של ספר.

 

 

          

קרא לי אמא – המסע אל מחוץ לאוטיזם – מאת יעל אופיר

 

נראה שכל בעלי המקצוע בעולם וכל המחקרים שנעשו בתחום, הגיעו למסקנה העגומה שאין כל דרך לרפא אוטיזם. כולם יודעים את זה, חוץ מיעל אופיר, שהשכלתה היא טיפול בתנועה (ADTR) והוראה מוסמכת לפלדנקרייז, כך על פי הכתוב על גב כריכת הספר שיצא בהוצאת "סער".. יעל אופיר מתעקשת שאפשר לצאת מאוטיזם בניגוד לחוקרים דגולים בעלי שם ולמחקרים עצומים בתחום הכל-כך מסקרן ונחקר, אולי אחד הנחקרים ביותר בתחום ההפרעות ההתפתחויות של ילדים.

הספר "קרא לי אמא" שכותרת המשנה שלו, "המסע אל מחוץ לאוטיזם" כבר יוצרת סקרנות אצל ההורה שנוטל ספר כזה ליד, הוא ספר הבוחן את דרכו והתפתחותו של בן, ילד בן שנתיים שאובחן כאוטיסט והובא לטיפולה של יעל אופיר כדי שתיטיב את מצבו. בן הוא הcase study  של אופיר שעליו מבוסס הספר ובעצם, דרכו היא ממחישה את דרך טיפולה בילדים אוטיסטיים.

למעשה, הספר רצוף סתירות. אין לדעת מי איבחן את הילד כאוטיסט, האם האבחון היה שגוי, האם האוטיזם הוא אוטיזם פסיכוגני שלרוב נגרם על ידי טראומה בילדות, בעיקר בקרב ילדים שנולדו ללא כל סימפטום של הפרעת תקשורת, והסימפטומים החלו להופיע בגיל שנה או שנתיים, ברגרסיה התפתחותית עד כדי הסתגרות.

ביום שהובא הילד למרפאה עם הוריו, הוא הונח כמו חבילת סמרטוטים בפינת החדר ונשאר מוטל שם, ללא כל חיבור לסביבה או לעצמו. יעל כותבת ש"לפי הסולם האיבחוני שלי, הילד נמצא במצב של אוטיזם קשה, ואמרתי זאת להורים".

(גברת אופיר, מהו הסולם האבחוני שלך? האם גם הבן של גב' כהן או גב' לוי, אם הוא מוטל בפינת החדר בוהה, זה אומר שהוא במצב של אוטיזם קשה? האם את יודעת שהאבחון הוא לא על פי מראה העיניים שלך בדקה אחת בילד שהוריו הניחו אותו בפינת החדר?)

מדיווח של ההורים כי הילד לא מגיב, לא מדבר, לא מתעניין בדבר זולת בבקבוק שלו ובשתי קוביות קבועות שנמצאות לידו, הפך הילד כבר בפגישה הראשונה עם יעל, לתקשורתי.

איך?

נס. נס יעל אופיר.

היא התקרבה אליו ואמרה בקול חזק: "בווווו". והוא ענה לה.

האם זו השיטה?

יעל כותבת:
"המשכתי להניע את הכדור ולשרוק כשאי עוצרת מדי פעם את התנועה ומשמיעה "בו!". בן הגיע עכשיו את משטח משופע אחר בחדר. הוא המשיך לנוע קדימה, על ארבע, טיפס על המשטח, נעמד עליו, ואז עצר ופנה לעברי כשעיניו תרות אחר עיניי. אני עצמי עמדתי על ארבע, פניי ובגובה פניו, וכך הבטנו זה בזה במשך זמן-מה. אחר כך התחיל שוב לנוע קדימה ולהתקרב אליי."

זה מה שקורה לילד באוטיזם קשה? בפגישה ראשונה עם מטפל הוא מסתכל בעיניו?
בשום פנים ואופן לא. קשר עין לא קיים אצל ילד המאובחן כאוטיסט קשה/עמוק. ובוודאי שלא בחדר חדש מול מטפלת חדשה בסביבה חדשה.

ועוד:

"בעודנו משחקים כך, התחלתי לשיר שיר כלשהו שאילתרתי באותו רגע. השיר הגיע אל אוזניו של בן ובתגובה נפשקו שפתיו והוא צחק. זה היה צחוקו הראשון מרגע פגישתנו".

ולכן?  מה מסקנתך גברת אופיר? הוא עדיין נראה לך אוטיסט? הוא צוחק ומחייך בעקבות שיר, חצי שעה אחרי שהוריו הביאו אותו לפגישה ראשונה. זה נראה לך אוטיזם קשה? על סמך מה קבעת שהוא אוטיסט קשה? ואולי הייתה טעות באבחון? אוטיסט קשה לא מחייך חצי שעה אחרי שהוא פוגש אדם זר. גם ילד ללא הפרעת תקשורת לא מחייך כל כך מהר בגיל שנתיים לאדם זר.

שימו לב לסתירה הבאה בטקסט:

"בצד דפוסי התנועה, בדקתי כאמור על אילו חושים מגיב בן תגובה משמעותית. אצל ילדים אוטיסטיים רבים אין מיקוד חושי. הם מתקשים למקד את המבט או את השמיעה ולהבחין בין גירויים ויזואליים רלוונטיים לאלה שאינם רלוונטיים ולכן בין צלילים רלוונטיים לשאינם קאלה. הרעשים שהם מסוגלים לסנן, מצפיםי אותם ולכן הם סוככים על אוזניהם או על עיניהם בכפות ידיהם.
אצל בן לא הבחנתי בתופעה זו. הוא לא אטם את אוזניו ולא האהיל בידו על עיניו. "

אז מה את למדה מכך, גברת אופיר? הוא לא עונה אפילו על קודים פשוטים של אוטיזם בגיל שנתיים. את בעצמך כותבת כאן שהוא לא פעל לפי חוסר מיקוד חושי.

לא אמשיך בתיאור הטיפול המוזר של הגברת אופיר שנקרא על ידה "טיפול בספונטניות". ספונטניות זה שם המשחק. להתחבר לספונטניות של הילד, לזרום איתו, לחקות אותו.

בן, על סמך הדברים שכתובים כאן, לוקה בהפרעה התפתחותית אבל ייתכן שזה היה אוטיזם פסיכוגני, או PDD NOS שבחלוף הזמן הופך לאספרגר מבחינת האבחנה הפסיכיאטרית, ואספרגרים, משולבים בחברה באופן כמעט גורף. חלקם כמעט לא מורגשים למעט בעיות חרדה, נוקשות חשיבתית, OCD (התנהגויות כפייתיות טקסיות). בכל מקרה, בן, על סמך מחקרים רבים, על פניו, לא נשמע "אוטיסט קשה".

הספר בהחלט לא אמין בעיניי. יש בו משהו לא ישר כלפי קהל הקוראים שלו, שייתכן שרבים מהם הם הורים לילדים שאובחנו בספקטרום האוטיסטי. צריך להיות מאוד זהירים עם נטיעת אשליות בקרב הורים לילדים כאלה, למרות שרובם, לא מאמינים בפתרונות בזק ומסתמכים על מטפלים מנוסים, שבאים מרקע של לימודים מעמיקים בפסיכיאטריה ומסתמכים על ספרות מקצועית ומחקרים מעמיקים.

עניינית מבחינה מקצועית, הספר ערוך טוב לשונית וזורם מבחינת קריאה. אבל התכנים שלו יומרניים, לוקים בהטעיית הורים לילדים אוטיסטיים, ובעיקר כאלה שזה עתה גילו שאחד מילדיהם נמצא על הספקטרום של לקות תקשורת, ועלולים לטפח תקוות שווא.

אין ספק שתראפיות שונות, כולל בתנועה, יכולים לקדם יכולים לעזור ולתרום, לשחרר מקומות חסומים, להעלות חיוך – אבל לרפא אוטיזם. לחלוטין לא.

חסה בטעם ג'יין אייר – מעדן של ממש

פרמן מאת סם סוואג', הוצאת כנרת זמורה-ביתן,

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב, 160 עמודים.

 

                                                        

 

הספר המתוק והחכם הזה, נקרא לאט למרות היותו קצר יחסית, 160 עמודים. יש בו משהו מתעתע. מצד אחד הוא מהיר, מצד אחר הוא אטי עבור הקורא משום שבכל עמוד יש עולם ומלואו שראוי להתעכב עליו ולהתבשם ממנו. סם סוואג' שזהו ספרו הראשון, הוא תגלית מרתקת בשמי הספרות האמריקנית. האיש סיים דוקטורט בפילוסופיה אבל עסק בחייו בדיג, בתיקון אופניים, בנגרות וכסדר-דפוס. כמו גיבורו, פרמן העכברוש החכם, גם סוואג' הוא סוג של פנומן, אקזמפלר, יחיד בסוגו, אחד שכביכול נמצא בשולי החיים, פשוט-עם, אבל בפנים – מצוי יהלום גדול.

 

אודה ולא אבוש, הרעיון שהספר מבוסס על עכברוש, מחמד ככל שיהיה, אינטליגנט ומיוחד, המחשבה על החיה המכרסמת, שוכנת הביבים, השעירה והדוחה, בעלת השיניים הצהובות, שחובבת נבלות ועיסות מדממות מסוגים שונים שלא ראויים למאכל אדם, עוררה בי גועל, אבל לאחרונה, צצו סיפורים על חיות מאוסות שהופכות חיות מחמד, ראו לדוגמה את הסרט "רטטוי", או את "הכינה נחמה" שמיצור מבחיל ודוחה, הפכה להיות כמעט חיה מבויתת תחת עטו של מאיר שליו. גם ברימונים יצא לאור ספר בשם "אמאל'ה, ג'וק!!" והג'וק הדוחה, הפך להיות חיית מחמד של רחלי שאפילו התקינה לו מדף קטן ליד מיטתה, עם מיטה ומנורת לילה וקוראת אתו לפני השינה את סיפורו של קפטן קוק.

 

נחזור לפרמן. הספר הזה מספר על פרמן העכברוש שנולד עם 10 אחיו ואחיותיו לאמו האלכוהוליסטית שנמלטה מאימת הרחוב הסואן למרתף של חנות ספרים. עד מהרה, מגלה פרמן הקטן והכחוש, שבמקום להילחם על חלב-אמו מול אחיו הדורסניים, הוא מסתפק בנייר. נייר הספרים שנמצאים סביבו בכל מקום. לא חולף זמן ופרמן מגלה שהוא מבין את הכתוב בספרים ומצליח אף להבין את השפה בה הוא קורא. הוא מתגלה כגאון ספרותי ושולט בקלאסיקות רבות. במלחמת החיים שלו, מתיידד פרמן עם מנהל החנות הבודד בעצמו, וכאן בחוכמה רבה, משקף לנו סם סוואג' את בדידותו של מנהל החנות מול בדידותו של פרמן. פרמן, למרות בחירתו לחיות במרתף החנות, ממשיך לדבוק בשאיפה שלו לחופש וחירות וזה בעצם המסר של הרומן הזה, שלמרות היותו מחויך והומוריסטי, הוא גם עצוב מאוד כי הדמויות שבו, אנשים ועכברושים, כולן מנסות למצוא את חלקת אלוהים הקטנה שלהם, את הדרור והחופש להיות מה שהן.  בספר הזה, קל מאוד לראות איך גורלו של עכברוש בבוסטון, אינו טוב מגורלו של אדם.

 

עולם הספרות העשיר של פרמן הופך את הרומן הזה לעונג של ממש. זהו עוד ספר מוחבא בתוך ספרים הרבה. מי שאוהב ספרים וספרות, ימצא אושר גדול בספר הזה.

בדומה ל"סיפור שלא נגמר" או "לב של דיו" , הספר הזה באמת משמש מראה לקריאה עצמית. רשימת היצירות שפרמן נתקל בהם וקורא אותן במהלך הספר הזה, עצומה: לוליטה, פיטר פן, מובי דיק, ליידי צ'טרלי, ג'יין אייר ועוד ועוד ועוד. עולם הדימויים שלו כל כך מותאם לספרים שהוא קורא, עד שהוא מתאר את טעם האוכל שהוא אוכל, כמו טעם של ספר. באחד העמודים הוא מספר לחסה היה טעם של ג'יין אייר. ויש עוד אינספור דוגמאות כאלה.

לא התחשק לי לאמץ עכברוש מחמד בסוף הקריאה בספר, ההאנשה של הספר מוגזמת מדי לטעמי. היה קשה לי להזדהות עם החיה המבחילה הזו שעומדת מול פתח של אולם קולנוע ומתענגת על קימוריה הנשיים של השחקנית בפוסטר או במועדון לילה, כך שלפעמים כשנזכרתי שמדובר בעכברוש, הייתי מתחלחלת. תיאור מעשה העגבים וההזדווגות עם אחותו העכברושה ואחוריה השעירים, העלה לי את ארוחת הצהריים שאכלתי לפני הקריאה בשבת האחרונה, משום שהתיאור היה חייתי אבל עדיין כאילו משויך לבן-אנוש. מצד שני, העדינות שננסכה ביצור הבודד הזה, הרגישות לחברו, מנהל החנות בעל הקרחת שבמבט מלמעלה, דימה פרמן למצוא בה אוצרות חבויים, האיורים המתוקים שמלווים את הספר, כל אלה בתוספת למסר החזק שהספר הזה מעביר, התרגום מצוין, השיקוף למציאות ההומאנית, כל אלה הופכים את הספר ראוי ושווה קריאה עד מאוד.

 

הבוקר היו לי הורים

                                                          מים לפילים

 

 

החפץ היקר ביותר ללבו של אבי – רדיו מתוצרת פילקו – מונח על דלפק המטבח. הסוודר הכחול של אמי תלוי על מסעד כיסא. על שולחן המטבח מונחים מצעים מגוהצים, אגרטל ובו סיגליות נבולות. קערת ערבוב הפוכה, שתי צלחות וכמה סכינים ומזלגות שהושארו להתייבש על מגבת מטבח משובצת הפרושה ליד הכיור.

 

הבוקר היו לי הורים.

הבוקר הם אכלו ארוחה קלה.

(עמוד 31)

 

כשקראתי את הקטע הזה, לא יכולתי שלא להיזכר בספרו האלמותי של יעקב שבתאי, "סוף דבר", בקטע שבו מאיר מגיע לבקר את אביו בימים שלאחר השבעה על מות אמו. מאיר ניגש למטבח ובאינסטינקט של כל ימי חייו כמעט, הוא ניגש לארון הגבוה ושולף את קופסת העוגיות הכחולה שאמו הייתה מאכסנת בה את עוגיות החמאה הנימוחות בפה שהייתה אופה. מאיר מביט בקופסה, מסתכל ואוכל. הנה, יש פה עוד משהו מאמא. מדי יום הוא אוכל עוד עוגייה והוא יודע שכשיאזלו העוגיות, הסופיוּת של אמו תכה בו. לעולם לא יאכל עוד עוגיות חמאה כאלה. לעולם לא יהיו עוגיות בקופסה הכחולה הזו, בארון הגבוה של המטבח.

אינוּתם של האהובים עלינו, נופלת עלינו דווקא בדברים הפעוטים ביותר כמו העוגייה האחרונה שנאפתה על ידי אמא בעודה בחיים.

 

וכך מרגיש בחור צעיר שמוזעק לביתו באמצע הרצאה באוניברסיטה, בשנה האחרונה ללימודי הווטרינריה שלו, רגע לפני שהוא ניגש לבחינות הסיום.

כך מתרסק לו פרק א' של חייו. בוקר שבו שני הוריו נספים בתאונת דרכים והוא נקרא בחטף מן האוניברסיטה לזהות את גופותיהם הכחולות, המרוטשות. כך מתחיל פרק ב' של חייו של ג'יקוב ג'נקובסקי, כמעט-וטרינר, בנו של וטרינר שמחליט להתמודד עם האסון שפקד אותו, בבריחה. הוא משאיר את  חייו הקודמים מאחור ונס על נפשו, מחליף חיים נוחים ומרופדים בחיי נוודות עם קרקס ססגוני, עתיר דמויות גרוטסקיות, באופן מטאפורי הוא מצטרף לקרקס חייו שלוקח אותו למסע מסעיר ומרתק.

 

כשלקחתי את הספר לידיי, לא האמנתי בתחילה שאהנה ממנו. חיי קרקס ולוליינות נשמעו לי כמו עניין מופרך לחלוטין וזר לתחומי העניין שמעסיקים אותי. בוודאי שלא יכולתי להעלות על דעתי שאפשר למלא ספר שלם בפילים, קופים, ליצנים וגמדים וליהנות מזה. אבל התבדיתי ומרגע שנטלתי את הספר לידיי, לא יכולתי להפסיק לקרוא בו.

ג'ייקוב ג'ייקובסקי שכמעט סיים את לימודי הווטרינריה שלו באוניברסיטת קורנל כשטרגדיה איומה התרגשה ובאה עליו בדמות תאונת דרכים מחרידה שקטלה את חייהם של הוריו האהובים, עומד במרכז העלילה של הספר הזה. שרה גרואן, נעה בספרה בין זמן העבר וזמן ההווה כשהסיפור כולו מסופר מתוך זכרונו המדויק של ג'ייקובסקי, בן התשעים, או התשעים ושלוש, כך לדבריו, בעוד היום, הוא ספון בתוך בית אבות, נרגן וחלוש, נאבק על כל פיסת מוח צלולה שנשארה לו, ומתחבב על רוזמרי, אחת האחיות המטפלות בו.

הפלאשבק בזכרונו של ג'ייקובסקי, רענן כמו ורד שרק הנץ על שיח ורדים שאגלי טל נוצצים עליו. כמו מצלמת וידיאו התלויה על כתפו וצמודה לעיניו, הוא לוקח את הקורא למסע מופלא, זוכר כל פרט ופרט, כל ריח וניחוח, כל טיפת דם ומחוות גוף, כל רגש מצמרר וכל דמות שנקלעת בדרכו, אבל סיפור הקרקס של ג'ייקוב הוא סיפור חיים. הוא מאגד בתוכו חיים שלמים של חמלה, לצד רוע. חיי הקרקס הצבעוניים שאליהם הצטרף ג'ייקובסקי הצעיר, מתגלים כחיים מלאי תשוקה, שנאה, רעב, חמלה, אהבה, קנאה, גועל ומלחמת קיום אמיתית. העולם במיקרוקוסמוס של קרון רכבת עם אמני קרקס, חיות, שיכורים, פועלים ומרלנה יפה אחת שג'ייקובסקי מתאהב בה עד כלות ומציל אותה מציפורני רוע. רוזי, הפילה שעיניה אפורות כענבר, מתגלה באמת כפילת חרסינה, ולא כפילה בחנות חרסינה. למרות גודלה העצום וכיעורה, היא מלכה יפהפייה בעיני הקורא, וכך היא משתקפת בעיני ג'ייקובסקי שהולך ומתאהב במרלנה השבויה בכלוב הזהב של מנהל הקרקס האכזר והמתעלל.

ג'ייקובסקי הופך לווטרינר הקרקס ובדרכו השקטה והסבלנית, מסתגל לחיי בביצת הדומן עכורת הביבים שחייו שוחים בה.

 

טכניקת הסיפר של גרואן משחקת בתקופות חייו של ג'ייקובסקי, אשר לרגע אחד הקורא חווה בה את חיי הקרקס שלו וברגע אחר הוא מתוודע לזקנתו העלובה והנרגנת, לילדיו הנוטשים, לכמיהתו לעבר ולחבריו האמיתיים, אנשי הקרקס, שובי-לב.

 

כנראה ישנתי. יכולתי להישבע שרק לפני כמה שניות הייתי בן עשרים ושלוש, והנה, אני פה, בתוך הגוף המרוט, המצומק הזה. (עמוד 81)

 

הסיפור הוא מסע עבור הקורא. מסע מבגרות לזקנה, משליטת הגוף וחיותו, לבגידת הגוף בניגוד לנפש שנותרת סוערת ומתגעגעת.

 

 והבדידות, הו, הבדידות שבאחרית ימיו של האדם, יחד עם החשדנות בכל מי שעדיין חומל עליו, מחדדת מחשבות באשר למהי חברות אמיתית, מהי משפחה תומכת, מהי אהבה והאם היא בכלל קיימת. האם היא תלויה בדבר? האם היא נשחקת עם השנים, האם אנשים זוכרים מיהו האדם שאכן ראוי לאהבתם, האם אהבה קיימת בזכרונות שלנו או שקיומה תלוי בקיומו של נשוא אהבתנו בחיי היומיום שלנו? האם נוכל לשחזר את האהובים לנו, בזכרוננו? באמצעות אנשים דומים להם, באחרית חיינו?

סופו המפתיע של הספר סוגר את מעגל החיים של ג'יייקובסקי שבהירות מחשבתו ושחזור זכרונותיו, גורם לקורא לייחל לעצמו להזדקן בדיוק כך. ערני ובהיר וזוכר-כול, כמֵהַ ועורג ויודע בדיוק בחברת מי ירצה לבלות את ימיו האחרונים.

 

צער גידול בנות או הרווח בין הגבר לחולצה של בתו

אני ואפסי / רן יגיל

 

הוצאת כרמל בשיתוף עם "עמדה".

 168 עמודים, ישראל – 2008  

 

 "אני ואפסי" הוא ספר שונה מספרים רבים שיוצאים פה לאור לאחרונה גם על שום השפה שלו וגם בגלל הנושא שהוא עוסק בו. בשנות השמונים, היה בארץ גל פורח של ספרים שעסקו ביחסי אמהות-בנות. דווקא בנושא מורכבות הקשר בין אב לבתו,  לא זכורים לי ספרים רבים למעט "בתו" של יורם קניוק ו"אבי, בתו" של יעל דיין, וייתכן שעוד אחד או שניים שפרחו מזיכרוני. 

רן יגיל פורש בספר הזה שתי עלילות מקבילות. האחת, של סצנת הפאנק והמוזיקה של שנות התשעים בישראל ומעט בלונדון, והאחרת – מערכת היחסים הקשה בין ישראל ידעון, יבואמן/אמרגן ידוע בארץ, ובתו, איילת ידעון, נערה דעתנית ומניפולטיבית, בועטת ומורדת שמנסה לסלק את הוריה מחייה והולכת בדרך אינדיבידואליסטית, הרסנית וקיצונית. הספר של יגיל, למרות היותו בן 168 עמודים, נקרא במהירות חסרת מעצורים כמעט כמו גיבוריו. הוא מבולבל/אינטיליגנטי/מתובל בהומור עצמי והרסני, וגם חברתי ועוקצני, והכול במינון הנכון.

רן יגיל מתרפק בנוסטלגיה גם על חיי הבידור והספרות של שנות השבעים בארץ, דרך דמותו של ישראל ידעון. הוא משלב את אורי זוהר, אריה רן שהוא דמות סופר/משורר/אמן בדיונית שניתן לזהות מי היא, לחדי-העין שבינינו, את אביו, גדי יגיל, אמרגנים כמו יהודה טלית ועוד, כל אלה נמצאים שם, ויוצקים אמינות רבה לסיפור המסגרת. סיפורו של ישראל ואישתו, רותי ידעון, זוג שעוסק באמנות ישראלית עד שבסופו של יום, מגלה כל אחד מהשלישייה הזו, שבעצם, אין להם הרבה מן המשותף. ייתכן שזה קורה במשפחות רבות, בלי דרמות מיותרות, אבל נפשה הרגישה של איילת ידעון – שאבא שלה, מילדותה העיקשת והאנוכית, כינה אותה "אני ואפסי" והכינוי דבק בה לתמיד, עד ששכחו את שמה האמיתי – מיוסרת, ולא יודעת מנוח. היא מחליטה ללכת בדרך שלה, חסרת הגבולות, בכנות מוחלטת, בלי פילטרים, בלי התחשבות בחברה, באמות המוסר, בכבוד כלפי הורים והיא מתחברת לעשיית אמנות משל עצמה. מוזיקה, הקמת להקת שוליים, עבודה בזנות כנערת ליווי, ושוד בנק. 

אין גילוי עריות בספר הזה. אבל רן יגיל לא פוחד מללכת על הקצה עם הטאבו הזה. הקשר הטבורי בין האב לבתו, צנוף כפקעת שקשה להתירה. הילדה בועטת והאב לא מרפה ולא משחרר את האחיזה, גם בלי ידיעתה. היא מתעבת אותו ואת מה שהוא מייצג. הכסף, הכוח, הפרסום. אבל כשהיא מסתבכת ונעצרת בלונדון, הוא מגיע לשחרר אותה בערבות. היא מבקשת שייעלם מחייה אבל כמו גבר נבגד, הוא עוזב את עבודתו, עוזב את עיסוקיו, כולל את אשתו שעברה לגור בבית אחר ולהתעמק בציוריה, שוכר קאדילאק, מטמין מיקרופונים בדירתה ובפיצוצייה שהיא עובדת בה, ועוקב אחר חייה, 24 שעות ביממה, מחשש לגורלה. 

מוקדם יותר בספר, כשהגיבור מחכה בבית מלון לנערת ליווי, בתו נוקשת על הדלת וההלם צפוי. היא מגלה שאביה נואף בוגדני והוא מגלה שבתו מרוויחה את לחמה בזנות לזמן קצר-מועד. עד שתאסוף מספיק כסף מלוכלך כדי לנסוע ללונדון ולעבוד על המוזיקה שלה. אני ואפסי לא מפסיקה להפתיע לאורך כל הספר אבל אביה לא מוותר ומאמין שבכוח האהבה ושמירה עליה, הוא יצליח להחזיר אותה אליו.

הסוף הקשה של הספר, מטלטל בעוצמה שלו. ההקבלה בין זיון חד פעמי וצולע עם אם בתו שבינתיים התגרשה ממנו, וזיכרונות מחיי היומיום שלו בפגייה של אני ואפסי, שנולדה 980 גר' ושרדה, למרות שהגיחה לעולם בשבוע ה-24 להיריון. המוות והחיים משמשים בערבוביה בסצינה קשה בסוף הספר, ממחישים עד כמה באבחת רגע ובנגיעת קולמוס, אדם קונה עולמו בשעה אחת, וגם מחריבו בשעה אחת.

חיים ומוות ביד הלשון האוראלית והמדברת, הפיזית, הנפשית, המינית והרוחנית. אדם מגיח מן העולם ונאסף ממנו בהרף עין, והכול – אבק ברוח. משם, בלתי נמנעת הסצינה האחרונה ביותר של הספר, וסיומה שמותיר את הקורא עם יובש בפה ולב הולם וכדי שלא להרוס לכם את חווית הקריאה, לא אכתוב על כך. 

השפה של הספר היא מהירה ועכשווית. לעתים נדמה שיש פה טעויות עריכה, אבל כשמתקדמים בקריאה, מבינים שזו השפה המדוברת של הספר, של הלך הרוח של המחבר ושל דמויותיו, ואין דרך אחרת לכתוב את העלילה הזו. האפיון הזה חשוב מאוד בבניית העלילה ובזה נוכח הקורא רק כשהוא מתקדם לאורך דפי הספר.

 

אני יכולה לדמיין את הספר הזה הופך לתסריט. זו יכולה להיות דרמת טלוויזיה מצוינת. ספר חזק וחשוב, שלא פוחד לגעת בפצעים פתוחים, מדממים ולא פשוטים, של חוויית הורות  בשנות התשעים והאלפיים, בדור ישראלי חדש ובועט.

 

                                        אני ואפסי