הרהורים בעקבות שבוע הספר 2013

בתמונה: אורית רינגל אמיר (בדוכן, בחולצת ג'ינס מקופלת שרוולים) ואני לצדה.

בתמונה: אורית רינגל אמיר, מחברת הספר "יום בלי לילה" בסדרת "קוראים צעירים" של "רימונים) (בדוכן, בחולצת ג'ינס מקופלת שרוולים) ואני לצדה.

אני אמנם מחייכת, כאן בתמונה, אבל לאורך כל עשרת הימים של שבוע הספר 2013, קשה להימנע מלחשוב על ענף הספרים הקשה. 9 שנים חלפו מאז שפתחתי את רימונים הוצאה לאור. עולם הספרים היה אז נפלא, אבל רגע לפני הצלילה תהומה עם עמלות הרשתות המשתוללות ועומס כתבי היד, הזניית המילה הכתובה והספרות, הצורך למצוא מחט בערימת שחת של סופרים חדשים, צעירים, הדור הבא. לא שאין כאן את הדור הבא, אבל הכול לוקה בתסמונת עדר, במכונת יחצנות קשה, במלחמות אגו אדירות ממדים ובמרפקים משופשפים מרוב שעיטה קדימה, משאירים אבק דרכים הרחק מאחור.

אני הולכת ומצטמצמת לתוך ד' אמותיי. מאמינה באמת ובתמים בספרות, בתרבות, באמנות, בחשיבות הכתיבה לילדים ולנוער, ובהנחלת הכתיבה. בעידן שבו הרטרו שולט במוזיקה, הווינטאג' בבגדים ובכלי הבית, וחיפושי שורשים צצים מכל עבר, אני מאמינה גדולה בכך שמתישהו, אנשים יחזרו הביתה, אל התה והלימון והספרים הישנים, ואם לא הם, אז ילדיהם שיתבגרו ויגלו שאין תחליף לדמיון הפרוע, לריח הדפים, גם אם הוא על אייפד או טבלט, אבל שום מילה בפייסבוק לא תשווה למילה בספר ואף סרט לא יוכל להחליף את גלגלי הפילם הפרטי של אדם שקורא ספר ורואה אותו קורם עור וגידים בדמיונו.

תכף יעבור חוק הספרים שאין לדעת מה יהיו תוצאותיו. הוא בוודאי יגרום לשינוי בענף הספרים אבל עד כמה יעזור למו"לים או לסופרים, קשה לנבא בשלב הזה.
אני מוצאת את עצמי מתאבלת על המהלך שקורה פה בשנים האחרונות, על חוסר ההבנה של הציבור את הענף ומכאן, חוסר הסבלנות כלפי מו"לים, אמונה שהמערכת דופקת אותם אם לא רואים אותם מספיק בחנויות, אם הם לא פרושים מספיק על מדפים, אם הם לא יכולים להיות במבצעים או אם הם הורדו במבצעים כי מכרו פחות החודש מאשר בחודש שעבר. אני מוצאת את עצמי נאבקת בטחנות רוח, בבורות קשה של הציבור שלא באשמתו, כי קשה מאוד להבין את הרווח וההפסד בענף הזה. הוא לא דומה לשום ענף אחר. אני כואבת את המצב שיש ספרים שהייתי רוצה להוציא או לתרגם לעברית ולא יכולה לעשות את זה כי אני יודעת שאין מצב שאפילו אחזיר את ההשקעה בהם, אם ההשקעה כולה תבוא על חשבון ההוצאה. ובעיקר, כואב היחס של המדינה כלפי העצמת התרבות שלה.

מקווה ששבוע הספר הבא ימצא אותנו במצב טוב יותר, מתקדם יותר, רווחי יותר ובעיקר ספרותי יותר.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איציק  On יוני 17, 2013 at 8:40 pm

    לפי דעתי צריך לעבור להדפסות של "הדפסה לפי הזמנה". לא להדפיס 5000 עותקים ולחפש מה לעשות איתם.
    זה הפתרון הכי טוב. אם כולם ישכילו לעשות זאת, אז גם אפשר לוותר על המפיץ ועל חנויות הספרים שעושקות את כולם

  • yaelshach  On יוני 17, 2013 at 8:45 pm

    היי איציק, אתה צודק אבל הפתרון שלך הוא חלקי מאוד. על מנת לדעת אם הספר נכנס למבצע או לא, יש להראות אותו לסטימצקי כשהוא מודפס. לכן, אם יוחלט שהוא במבצע, גורלו שפר עליו וללא ספק תמכור את רוב המהדורה או את כולה ואולי מהדורה שנייה. ואם לא, ככל הנראה לא תגיע למכירת חצי מהדורה אפילו.

    • איציק  On יוני 17, 2013 at 9:21 pm

      גם גם כשהספר נכנס למבצע אז גם ההוצאות וגם הסופרים לא רואים רווח, אז לכאן או לכאן המצב לא משהו. למה לא לצאת מהמירוץ ולמכור ישירות דרך האינטרנט במתכונת של "הדפסה לפי דרישה"?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: