רומן על אשליות וניפוצן. על ניסיון לאחות קרעים מן העבר, או קרעים בחוויה, דרך האחר, השכן הזר, הקרוב הרחוק שבתוכנו.

"את יודעת, ג'ודי, בארץ שלנו רווח הטרנד של צילום אישי", כך מספרת בנימה אישית הדוברת המרכזית, נעמי, ברומן "אור נדלק במרפסת". "אנשים מצלמים את עצמם בבלוגים, שולחים לאינטרנט קטעי סרטים וצילומים, מביימים את עצמם, מתחפשים, מזייפים ואולי זו אופנה בכל העולם, אינני יודעת".

על שורות אלו חשבתי כשתהיתי מה פשר הרומן המתנהל בין המרפסות בספרה של יעל שכנאי. מהו סוד המשיכה אל אבינועם, ומהו הכוח המניע את העלילה ואת נעמי. ובעצם, מהו הסיפור המתגולל לנגד עינינו? בגב הספר מגלים לנו, כי הרומן "אור נדלק במרפסת" מעלה תהיות באשר למהות הסליחה, הכפרה ורגשות האשם, כשהם תלויים ועומדים מול סודות ושקרים. אולם, לא בהם אחוזה עוצמתו של הקשר בין גיבורי הרומן, ולא דרכם מתפענחת כמיהתו של הקורא אל ספר וידויי זה, שהוא עצמו מעין צילום של אותם חלקי צל של הנפש. נעמי, גיבורת הרומן, נמשכת אל אותו הגבר המתבונן בה מהמרפסת שממול. היא נמשכת אל המבט שיספק לה את מה שכל כך חסר לה- הגדרה עצמית. "אני רציתי לראות את חיי כפי שהם", היא כותבת לחברתה הרחוקה, שביבשת אחרת, "רק אני, לעיני בלבד. לא להתחפש, לא לזייף, לא להעמיד פנים. לצפות בעצמי". אם כך, לא בסודות עוסק הרומן, כי אם דווקא באמת, בחיפוש אחריה, בתשוקה לחשוף אותה, להיחשף, להשתקף במבטו של מישהו. תשוקה זו מוצאת את ביטוייה כמעט בכל עיסוקיה של נעמי. לא רק בציור המודלים, האהוב עליה, דרכו היא נפגשת שוב ושוב עם גוף האישה. לא רק בביקוריה אצל מיכל הפסיכולוגית, אלא גם, ואולי בעיקר,  במכתבים שהיא כותבת לחברתה ג'וד, המביאים לנו את עיקרי הרומן בגוף שני יחיד, באמצעותו מבקשת הדוברת למצוא את קולה האוטנטי שאבד לה. אלו אינם מכתבי וידוי אישיים, מעין יומן, החושף את נבכי נפשה, אלא שכתיבה יומנית זו ממוענת אל דמות קונקרטית מעברה, המוזמנת להשיב לה פיסות מאמיתות חייה, אלו החיצוניות, הקשורות באירועי הנעורים הסוערים, ואלו הפנימיות, להדהד לה את עצמה, בעודה חושפת בפניה את הצורך העיקש והעמוק, החזק ממנה,  להשתקף במצלמה הממוקמת במרפסתו של הגבר בו התאהבה. ולכן, לדידה של הדוברת, אין כל צורך לבחור בין שני הגברים בחייה. צורך זה נכפה עליה באופן מאולץ, מאותם "אילוצי מציאות" המחניקים את הפנטזיה, שהיא זו הנחווית אמיתית. אך מבחינתה, כך היא מספרת: "רציתי להיות השתקפות לדירה שלי ושל רובן דרך חלון ביתו, רציתי להרגיש איך נראים חיי וחייו של רובן ואת המשפחה שלנו מתנהלת דרך הסלון של אבינועם. האם שומעים את המריבות והוויכוחים שלנו? האם אבינועם יכול לראות מה אני מבשלת לארוחת הצהריים של מחר ואיזה ספר מונח ליד המיטה שלי על שידת הלילה"? את פרטי הרומן אין הדוברת מוסרת ישירות לקורא הספר, אלא שהיא זקוקה למתווכת, הנמענת, ג'וד, או ג'ודי, בעתות חיבה. תיווך זה הוא חיוני לאפשרות שלה לספר את הסיפור, בדיוק באותו האופן בו המבט של אבינועם הוא חיוני כדי לתווך לעצמה את נפשה ואת חוויות חייה. הרומן "אור נדלק במרפסת" הוא סיפור על הצורך האנושי במבט. ואולי לא דווקא מבטו של זה שאתו אנחנו חולקים את חיינו. אלא  מבטו של הזר, שלכד את חיינו במבטו, עד שהפך למוכר, ספוג בפרטי יומיומיותינו ולא עוד ניתן להסתרה, או להתרה. הרומן "אור נדלק במרפסת" הוא גם רומן על הצצה. הצצה אל מה שלכאורה חורג מגבולות חיינו, הצצה אל מרפסתו של האחר, השכן האחר. אולי מרפסתו האחורית? שם, במרחבי האחרוּת והזרוּת, שם ניצתת התשוקה. שם מתרחשים "החיים האמתיים", אלה שדבק בהם ניחוח המסתורין. האם אבינועם השיב לנעמי את האמת במבטו? נראה כי לא ממש. נהפוך הוא. בחיפושיה אחר האמת כפי שמשתקפת במבטו, הולכת נעמי ומתרחקת מעצמה. כל כך מתרחקת, עד כי איבדה את מה שנחווה עבורה כקרוב ביותר.  שוב ושוב היא מתחבטת היכן למקם את המבט, מחפשת השתקפויות בכל מקום: בעבודה, ברחוב. היא מספרת לג'וד: "ניסיתי לדמיין איך אנחנו נראים בעיני אחרים. האם כשני מבוגרים פתטיים שחושבים שהם טינאייג'רים או כזוג רומנטי מעורר קנאה. נזכרתי שאם אקרא מהר את הוראות ההפעלה של המצלמות ואקנה אחת, אוכל להציץ בנו בעצמי"… אין ספק כי המצלמה מגלמת בסיפור מקור לתשוקה ואנרגיה. ואין זה מקרי כי המצלמה ואבינועם, שני מושאי תשוקתה של גיבורת הרומן, ממוקמים על אותה המרפסת.  שניהם, האדם והחפץ, ממלאים את אותה פונקציה עבורה, בניסיונותיה להשיב לעצמה את עצמה. הצורך להשתקף במבטו של האחר נתפס בתיאוריות הפסיכואנליטיות כצורך התפתחותי בסיסי. כך למשל, דונלד ויניקוט הציג את מערכת היחסים המתהווה בין התינוק ואמו כגורם מרכזי בהתפתחות הפרט. האפשרות של האם להחזיר, במבטה הקשוב לתינוקה את דמותו המתהווה, היא אלמנט התפתחותי חיוני להתהוות עצמי בריא. גם הטקסט הספרותי, במובן זה, הוא מקום בו יכול הסובייקט להתהוות. גם לאקאן מציין את שלב המראה כשלב התפתחותי קריטי, בו מתוארת התהוות זהותו הנפרדת של התינוק כאירוע נרקיסיסטי של הזדהות מתוך תשוקה עם דימויו במבטה של האם.  הדימוי הראשון של האני הוא בעיקר חזותי, כשתמונת הגוף היא תבנית האני.  יחסי המראה מאפשרים כמה אשליות: הילד משלה עצמו שהאם מגיבה לכל רחש מרחשיו הפנימיים והחיצוניים, כשם שהמראה "מגיבה" לתנועות גופו המשתקף בה. אשליה אחרת היא החוויה שהנו מושא תשוקתה הבלעדי של האם.  תחושת האומניפוטנציה, הנובעת מאמונתו של הילד כי הוא שליטה של האם, מעניקה לו אשליה של אני שלם, אחיד ואהוב. האחדות עם דימוי האני, כמו גם חוויות של ייחוד, אחדות ושלמות, הן בעיני לאקאן פנטזיות נרקיסיסטיות שגרעינן המקורי הוא ביחסים עם האם, והן חוזרות ונוצרות מאוחר יותר גם בזיקות לאחרים.   האני, על פי לאקאן, אינו אלא אשליה נרקיסיסטית הנמצאת תמיד בקונפליקט עם העצמי, שהוא מנוכר על ידי הדימוי שנעשה ה"אני". עצמי מנוכר זה הוא בעיקרו מה שלאקאן מכנה "הממשי", שהוא אנרגית החיים החייתית, שאינה מוגדרת על ידי מתכונת נפשית כלשהי .  כולנו מכירים את הערך אותו אנו יוצקים לחוויותינו בשעה בה אנו מוסרים אותן לזולת. והאם יש חוויה אותה ניתן לחלוק לבד? האור הנדלק במרפסת אינו רק מנורת הלילה של נעמי, או של רובן, או של אבינועם. זהו אור המבט, האמור לשפוך אור על העצמי, ואולי גם להצית את התודעה. אך מוזר, דווקא זו מסרבת להתעורר. מתעקשת לקבל את כוחה  ממקום אשלייתי, ואולי לשחזר, שוב ושוב, את יחסי הזיקה האשלייתיים של נעמי עם העולם. הרומן "אור נדלק במרפסת" הוא רומן על אשליות וניפוצן. על ניסיון לאחות קרעים מן העבר, או קרעים בחוויה, דרך האחר, השכן הזר, הקרוב הרחוק שבתוכנו. 

 (דבריה של ד"ר רוית ראופמן, מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה, חוקרת פולקלור ותרבות ופסיכולוגית קלינית, בהשקת הספר "אור נדלק במרפסת". ספרי אשר יצא לאור בספריית מעריב, סמוך לשבוע הספר 2012)

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: