ימי הפופ / עמיחי שלו
הוצאת ידיעות ספרים, 191 עמודים
"ככל ששקעתי עמוק יותר בעולם הצלילים, דיברתי פחות והדיבור שלי נעשה פחות מובן. היה לי קשה להוציא את המילים מהפה. הייתי צריך לנשוף אותן בחזרה כמו צלילים של חצוצרה. ממילא לא היה לי עם מי לדבר. אבא שלי היה כל היום מחוץ לבית, אחי היה מתעסק בענייניו ואחותי הייתה בכוכב לכת אחר. בכיתה אף פעם לא דיברתי, אלא אם כן המורה הייתה פונה אליי ואז הייתי מרגיש כאילו מישהו הוריד לי את המכנסיים וכל הכיתה רואה לי את התחת ומתפקעת מצחוק. הפכתי למומחה. הכרתי את אלפאוויל עוד לפני שהסבתא של יואב קוטנר שמעה עליהם, וכש"גדול ביפן" הבליח אל תוכניות הרדיו, אני כבר חשבתי שהוא מאוס. שירים ומוסיקאים היו כמו היקום." (עמוד 29)
*
בראשון לציון, בשכונה זנוחה שריחות שמן פלאפל, בצל מטוגן וסקסאפיל של קופת חולים, כדבריו של גיבור "ימי הפופ", פורש ילד-נער בן 12 את מארג חייו המורכבים, למרות גילו הצעיר. ימי הפופ משתרעים לאורך שנות השמונים של המאה הקודמת, ומקיפים כמעט שמונה שנים מחייו של ילד שאמו נפטרה והוא נשאר להתמודד עם גיל ההתבגרות שמחכה לו בפתח.
עמיחי שלו מצליח לגרום לקורא לצלוח ספר שלם על ילד יתום ובודד, מבלי לגרום לו לרחם עליו. למרות הבדידות, מצליח דניאל פישר, גיבור הספר ששמו מוזכר אולי פעם אחת במהלך הספר שמסופר כולו בגוף ראשון, להתמודד בהומור, באומץ, ברגישות ובגיוס כל הכוחות הפנימיים שממלאים את נפשו העשירה כל כך ואת הדמיון הפורה שלו ואהבת המוזיקה, ולמרות הנפילות הקשות שתוקפות מפעם לפעם, הוא לא מוותר על אהבת החיים, על אהבת נשים על כנפי הדמיון שלו, על הזיכרון המתעתע והתקפי החרדה.
ספרו של עמיחי שלו מחולק לארבעה חלקים שכל אחד פורש תקופת חיים קצרה בחיי הנער. התקופה הראשונה היא זו שבאה ממש לאחר היתמות. תיאור השבעה, החברות האמיצה עם נער בוגר ממנו, חבר של אחיו שבעצם הכניס אותו לתוך היכרות עם עולם המוזיקה והתקליטים של שנות השמונים ומבלי לדעת, נתן לו ביד את האוצר הכי גדול של חייו שיעזור לו לשרוד את השנים הבאות.הבית שהשאירה אחריה אם-המשפחה שהלכה לעולמה הוא בית נטול שורשים, בית שבו האב מתמודד עם האבל בבריחה, בניתוק מילדיו, בניסיון למצוא בת זוג ובחוסר חמלה כתוצאה משקיעה פנימית בחייו שלו, האח הבוגר יותר מתואר ככעסן, רב עם הצעיר כל הזמן ומתאר סטריאוטיפ ברור של אח גדול הבועט ומתעמר באחיו הקטן שנשרך אחריו, מתחבר לחבריו ומתעסק בדברים "מטופשים", כך לפי תפיסת עולמו. דניאל מייסד כתב עת בשם "פופ 84". הוא המייסד, העורך הכותב והקורא היחיד של כתב העת הזה וזה ממלא את עולמו ברסיס אושר גדול. בחלק השני, דניאל כבר בן שלוש עשרה וחצי ומקיים קשר חברי חזק עם טלי, הבת של השכנים בבניין ממול, שאביה נהרג במלחמת יום כיפור. הוא מפתח לעצמו משחק בשם אקהויזים, על שם שחקן כדורגל, ומנהל מחברת שמות. המחברת הזו מלאה בשמות ממוצאים לשחקני כדורגל דמיוניים ששמותיהם לקוחים משמות שהנער נתקל בהם. אבל למרבה הפלא, או שמא, באופן טבעי למדי, שמות רבים הוא מוצא על מצבות בית הקברות והוא לוקח את טלי, בת השכנים לשם, שם הם חווים את חווייתם המינית הראשונה. טלי היא חברתו הטובה. היא מבינה אותו ומקבלת אותו ואין ספק שהיתמות המשותפת מחברת ביניהם.
החלק השלישי עוסק ביחסיו עם זארה, שהייתה המורה שלו לערבית, דמות מסתורית שבאה לגור בבניין שבו הוא גר. הנער כבר בן 15, ואביו לא ישן בבית לילות רבים. אחותו מתגוררת בחיפה ואחיו גם הוא עזב את הדירה. הוא מתיידד מאוד עם זארה, שהשמועות מספרות כי בעלה עזב אותה עם בנה הקטן. העצב שבדירתה של זארה, מושך את דניאל לשם וקשרים אמיצים נרקמים בין השניים. האישה שאיבדה את בנה הביולוגי, והבן שאיבד את אמו. בפרק הרביעי, הדודה טי, אחות אמו, מאנגליה, מגיעה ארצה ומתאכסנת אצלם. זהו פרק שחוזר אחורה בזמן, ומספר דברים שקרו לפני שהאם נפטרה. גם כאן רואים חיבה עמוקה של הגיבור לנשים בוגרות, לאוזן קשבת, לחום ולהבנה.
בספרה הראשון של יהודית קציר, "סוגרים את הים" שמאגד ארבע מיני-נובלות שהאחת מהן היא "שלפשטונדה" שעליה כבר נכתב רבות, מתארת אישה בוגרת את זכרונות הילדות שלה עם בן דודה, שכעת היא עומדת בפני הלווייתו. בן הדוד הזה היה האהבה הראשונה שלה והם גדלו יחד עם סבא וסבתא וחלקו תקופת התבגרות מופלאה. בסיפור הזה, פתר העורך, יחד עם הסופרת, את ההבחנה בין ההבעה המילולית של אישה בוגרת וזיכרונותיה כילדה. יש שם דיוק מאוד מקסימלי שמעיד על בחינה מדוקדקת של השפה. היא תמיד מתאימה לדוברת וגם לזיכרונותיה כילדה. לטעמי, הבחירה בלהבהיר את המקום שבו נמצאת עכשיו ילדה-מספרת שהתבגרה, לקורא, פתרה שם דילמות רבות מבחינת טכניקת-הסיפר של הנובלה הקצרה.
לעומת זאת, ב"ימי הפופ", המיוחד בספר הוא השפה שלו אבל הוא גם עקב אכילס שלו. כיוון שפרקי הספר נעים בתקופות שונות בחייו, בחר העורך להשאיר את המשלב הלשוני של הספר גם מתוך עיניו הצעירות מאוד של הילד, אבל ברור לכל קורא שהספר נכתב על ידי מבוגר, מה שגורם לעתים לקורא להתבלבל לרגע, משום שגם מבוגר, כשהוא חובש את כובע הילד תוך שחזור זיכרונותיו חייב להבין שילד בן שמונה למשל, אינו לא יכול לכתוב משפט כזה:
"משהו בפנים של אמא שלה, עורר בי רתיעה. אפילו אימה. בעיניים שלה היה מין עצב בראשיתי." (עמוד 152)
בשום פנים ואופן, ילד בן שמונה, אינו יכול לתאר עצב בראשיתי ובוודאי שלא להרגיש אותו או לדעת מה הוא.
דוגמה נוספת:
"…ועם קרן סולרסקי שהייתה הראשונה בשכבה שקיבלה מחזור והיו לה שדיים ענקיים מעוררי-תימהון." (עמוד 155)
אני לא מכירה הרבה ילדים שיכולים בגיל שמונה לתאר שדיים ענקיים מעוררי תימהון…
בספר יש אינספור דוגמאות כאלה ויש גם ריבוי מטאפורות שבתחילת הספר הן מאוד בולטות אך לקראת סופו יש חל דילול מסוים בכמותם, לרווחת הקורא. "העצים היו קרחים כאילו עשו להם כימותרפיה", "הרחוב הפך שמן יותר כאילו מישהו מנפח אותו בקשית", "מודעות האבל ניצנצו כמו כוכבים".
לעומת זאת, אחד המשפטים הנפלאים בספר, הזכיר לי קצת את מרים ילן שטקליס עם "אינני בוכה אף פעם… זה רק הדמעות, הן זולגות מעצמן…" הוא:
"…ושמתי לב שאני נראה בדיוק כמוהו, שוכב על הגב, מביט בתקרה ומנגב את העיניים. אני לא בוכה, אמרתי לעצמי, העיניים שלי פשוט מזיעות."
*
הילדון-הנער הזה, לא נעדר מַשְבֵּרִים. כשהבית שלו מתייתם גם משאר בני המשפחה, מהזיכרונות מכל מה שקשור לאמא, שאבא מסלק מהבית כמו שמטאטאים אבק, הבדידות והמחשבות מפתחות אצלו התקפי חרדה לא פשוטים וברור מהקריאה שהציפרלקס או הפרוזק/סרוקסט או מה-שזה-לא-יהיה, עוד יירכשו על ידיו בכמויות, בבתי מרקחת, בהמשך חייו, אבל גם תיאור התקפי החרדה וההתמודדות איתם, מעוררי התפעלות. הוא לומד להרגיש את אותות הגוף לפני התפרצות של התקף, הוא לומד לנשום, לחשוב, לשתות מים קרים ולהתמודד. המפלט למוזיקה, מסתבר, מוכיח את עצמו. שם הוא מרגיש הכי בטוח. הכי נכון.
מאוד משמח שהוצאת ידיעות אחרונות החליטה לתת צ'אנס נוסף לספר הזה שיצא כבר לפני ארבע שנים ולא קיבל את תשומת הלב המספיקה שלו. הוצאתו לאור עכשיו ומכירותיו הנאות, מעידים על כך שיש ספרים טובים שלא מצליחים להימכר בהחלט לא מסיבות של איכות, או יותר נכון, מסיבות של חוסר איכות, אלא מאלף סיבות אחרות תלויות-שוק-ספרים, תלויות-תקופה, וכשנותנים להם את הבמה הראויה ומביאים אותם לידיעת הציבור בדרך הנכונה, גורמים לקורא לזכות בחוויה ספרותית נדירה, בהנאה משפה עשירה, ממנת געגוע נוסטלגית מוזיקלית שלכל מי שכמוני, בוגר שנות השמונים הנפלאות שהיו עבורי באופן אישי, ציון דרך בטעם המוזיקלי האישי שלי, ייצרבו כעונג אמיתי. בשנים האלה חייתי בלונדון לאורך ארבע שנות התבגרות מתוקות/כואבות וכל השירים שמוזכרים בספר, כל האמנים, כל הזמרים, גרמו לי לצמרמורת של זיכרון מתוק של שנות נעוריי. כששוקעים לתוך "ימי הפופ" מקבלים חוויה של טעימה ממתק מר-מתוק, כמו סוכרייה חמוצה שבסופה מסתתר מסטיק ורוד גדול.
קסם של ספר.
מוציאה מחושך לאור 
תגובות
תודה יעל על דברייך.
כנראה שהספר נוגע ללב.
אני חושבת שאינו מתאים לי בתקופה זו.
אקח אותו בחשבון בעתיד.
רותי.
אהבתי. גם את הספר. גם את הביקורת שלך.
תודה, יקירתי.
בזמן החופשי. מומלץ ביותר.
תודה, בועז
אתה בכלל בטח מת על הספר הזה. המוזיקה היא לחם-חוק עבורך והתקופה הזו, שנות השמונים, וקצת סוף שנות השבעים, הייתה תקופה גדולה במוזיקה בכלל ובמוזיקה בריטית בפרט.
.
אהבתי מאוד את הביקורת שלך
אהבתי מאוד את הספר
הספר מרגש מאוד.
תודה לך, על הביקור כאן והתגובה.
תודה על הקישורית קראתי את רשימתך ממש כמו מורה בתיכון נהניתי לקרוא ולהחכים כמו תלמיד במובן היפה אבל כנראה שהתודעה שלי שונה משלך אני מסתכל אחרת על דברים בדומה לזכוכית אופטית כל תודעה והמבנה האופטי שלה פעם ניסיתי לשנות את זה אבל כיום אני מבין שככה נולדנו תודה על הדברים יום טוב ושיהיה לך כייף יואב
אין ספק שאנחנו חושבים אחרת. לא בגלל הסתכלות דרך זכוכית אופטית. אין לזה שום קשר. אנשים נולדו עם תובנות שונות וגם פיתחו דרכים להבעה ולהבנה במשך חייהם כתוצאה מפרטים שהם נחשפו אליהם.
תודה.
פיתוח דרכים להבעה ולהבנה במשד החיים הם רק האבק שעלינו לנקות עם השמעטס של הפיסכוזה מעל התודעה.בכדי שנוכל להביט על המציאות האלוהית מבלי להסתנוור. כל המשחק שלי הוא לראות עד לאן המילים מורידות אותי אל הסוף. ועד לאן הן משליכות אותי אל האין-סוף.דוגמאות ילד קטן אינו מפחד למות אבל ככול שהמבגרים אומרים לו שמוות זה דבר רע עם הזמן הוא מפתח בתוכו חרדת מוות או פחד מוות . דבר שביסודו מוטעה מאחר והאני של האדם מחובר ביסודו אל האני האלוהי ושם לא היה מוות ולא יהיה מוות .שכן המציאות האינסופית לעולם היתה ולעולם תהיה . משל דומה הדבר שהכסא יפתח חרדת מוות אם יהפכו אותו לשולחן והשולחן יפתח חרדת מוות עם יהפכו למסגרת של חלון וכן הלאה.דוגמא נוספת חוקי הלוגיקה. חוקי הלוגיקה נכונים עד לנקודה שהם אינם נכונים. לא ניתן להפריך את חוקי על ידי חוקי הלוגיקה. המציאות האלוהית היא זו שמפריכה אותם. דוגמא. מגיל אפס למדו אותנו שאחד ועוד אחד שווה שנים .כלומר תפוז ועוד תפוז שווה שני תפוזים . כסא ועוד כסא שווה שני כסאות. אצבע ועוד אצבע ושווה שתי אצבעות. אבל צאי וראי במידה והמספר אחד מייצג עולם שהוא חסר משמעות. אז עולם שהוא חסר משמעות ועוד עולם שהוא עולם שהוא חסר משמעות מה שווה.חוקי הלוגיקה נכונים עד למקום שעלינו להשליך אותם מעלינו וללכת הלאה.
תקצר היריעה מלענות לך כאן.
בכל מקרה, תודה על הדיון.
אנחנו חושבים אחרת. וזה לגיטימי.
לא רואים "בימי הפופ" את הפירוט האמיתי ואיזושהי אהבת נצח , משהו בלתי נפרד ואבסולוטי בינו לבין המוסיקה.
אין בספר את הפירוט הזה , את תחושת הערצה הזו , את ההתמוגגות ואת ההתמכרות אל הגאונות הרגשית של כל אומן ואומן המוזכרים בספר באותה תקופה .
מאוד יכול להיות שהוא נתן לקוראים להתחבר בדרך שלהם , אולי הוא לא רצה ליצור עומס רגשי על הקורא -בכל זאת מוזיקה זה דבר נורא אישי.
אף על פי כן ניתן לראות שיש לו אהבה ל"מוזיקה גדולה" כמו שהוא מתאר.
הוא מדבר שם על אוסף "ניו וייב משובח"! יש אזכור ל"מתכננים תוכניות בשביל ניינג'ל" , אזכור ל"אקו והבאנימן" והלהקה הדומיננטית ביותר בספר היא הפינק פלויד ., שמופיעה כמעין מוטיב חוזר במהלך הספר.
המחבר מוסיף ומתאר בכנות מוחלטת את העובדה שהוא הרגיש עליונות על כל שאר בני גילו בגלל הטעם הייחודי שלו במוסיקה.
.
כמו שאני רואה את הדברים , היה יותר חשוב לעמיחי לדבר על ההרגשה האמיתית , ההזויה לפעמים והכול כך ציורית הזו בתור ילד . כדי לעשות זאת הוא משתמש באופן שיטתי בדימויים כל כך עשירים ,כל כך קולעים למטרה , כל כך אמיצים ואולי יותר מכול – מעוררי השראה : "הרגשתי שניפחו את הרחוב בקשית" , "בניינים שנראו כמו חבילות ביסקוויטים מעוכות שהמרפסות שלהם היו מלאות בזקנות עם מטפחות ראש שתלו כביסה והציצו לי לתוך המחשבות " .
כמעט לכל חוויה שהגיבור שלנו עובר , ולכל נוף שהוא נחשף הוא מספק איזושהי גושפנקה רגשית .
"ימי הפופ" הוא בהחלט לא ספר של מה בכך , הוא ספר חושפני שנותן לקורא הזדמנות נדירה להציץ אל תוך ילדותו של הגיבור , הלוא הוא עמיחי שלו מחבר הספר , אבל אולי הדבר החשוב מכל הוא ש"ימי הפופ" נותן לקורא הזדמנות להציץ ולהיזכר בילדותו שלו .
תודה על תגובתך המרגשת. מסכימה איתך באשר לספר. אכן, עמיחי לא "מפציץ" את הקורא בידע מוסיקלי נרחב על התקופה אלא משתמש באהבתו למוסיקה כדי לארוג את כל העלילה סביב הימים ההם והנוסטלגיה הזו, וכדי לייחד גם את בדידותו החברתית באותה תקופה. המוסיקה הצילה את הגיבור, בכך אין ספק, היא הייתה המלווה הנאמן שלו בשנים ההם, אבל הספר הוא לא דוקומנטרי על הלהקות של אותה תקופה, הוא פשוט תבלין טוב, ריחני וחם שמחבק את הגיבור לאורך הספר ונותן לו יד. וטוב שכך, אחרת הספר היה מאבד את הפואנטה שלשמה נכתב.