קרא לי אמא – המסע אל מחוץ לאוטיזם – מאת יעל אופיר

 

נראה שכל בעלי המקצוע בעולם וכל המחקרים שנעשו בתחום, הגיעו למסקנה העגומה שאין כל דרך לרפא אוטיזם. כולם יודעים את זה, חוץ מיעל אופיר, שהשכלתה היא טיפול בתנועה (ADTR) והוראה מוסמכת לפלדנקרייז, כך על פי הכתוב על גב כריכת הספר שיצא בהוצאת "סער".. יעל אופיר מתעקשת שאפשר לצאת מאוטיזם בניגוד לחוקרים דגולים בעלי שם ולמחקרים עצומים בתחום הכל-כך מסקרן ונחקר, אולי אחד הנחקרים ביותר בתחום ההפרעות ההתפתחויות של ילדים.

הספר "קרא לי אמא" שכותרת המשנה שלו, "המסע אל מחוץ לאוטיזם" כבר יוצרת סקרנות אצל ההורה שנוטל ספר כזה ליד, הוא ספר הבוחן את דרכו והתפתחותו של בן, ילד בן שנתיים שאובחן כאוטיסט והובא לטיפולה של יעל אופיר כדי שתיטיב את מצבו. בן הוא הcase study  של אופיר שעליו מבוסס הספר ובעצם, דרכו היא ממחישה את דרך טיפולה בילדים אוטיסטיים.

למעשה, הספר רצוף סתירות. אין לדעת מי איבחן את הילד כאוטיסט, האם האבחון היה שגוי, האם האוטיזם הוא אוטיזם פסיכוגני שלרוב נגרם על ידי טראומה בילדות, בעיקר בקרב ילדים שנולדו ללא כל סימפטום של הפרעת תקשורת, והסימפטומים החלו להופיע בגיל שנה או שנתיים, ברגרסיה התפתחותית עד כדי הסתגרות.

ביום שהובא הילד למרפאה עם הוריו, הוא הונח כמו חבילת סמרטוטים בפינת החדר ונשאר מוטל שם, ללא כל חיבור לסביבה או לעצמו. יעל כותבת ש"לפי הסולם האיבחוני שלי, הילד נמצא במצב של אוטיזם קשה, ואמרתי זאת להורים".

(גברת אופיר, מהו הסולם האבחוני שלך? האם גם הבן של גב' כהן או גב' לוי, אם הוא מוטל בפינת החדר בוהה, זה אומר שהוא במצב של אוטיזם קשה? האם את יודעת שהאבחון הוא לא על פי מראה העיניים שלך בדקה אחת בילד שהוריו הניחו אותו בפינת החדר?)

מדיווח של ההורים כי הילד לא מגיב, לא מדבר, לא מתעניין בדבר זולת בבקבוק שלו ובשתי קוביות קבועות שנמצאות לידו, הפך הילד כבר בפגישה הראשונה עם יעל, לתקשורתי.

איך?

נס. נס יעל אופיר.

היא התקרבה אליו ואמרה בקול חזק: "בווווו". והוא ענה לה.

האם זו השיטה?

יעל כותבת:
"המשכתי להניע את הכדור ולשרוק כשאי עוצרת מדי פעם את התנועה ומשמיעה "בו!". בן הגיע עכשיו את משטח משופע אחר בחדר. הוא המשיך לנוע קדימה, על ארבע, טיפס על המשטח, נעמד עליו, ואז עצר ופנה לעברי כשעיניו תרות אחר עיניי. אני עצמי עמדתי על ארבע, פניי ובגובה פניו, וכך הבטנו זה בזה במשך זמן-מה. אחר כך התחיל שוב לנוע קדימה ולהתקרב אליי."

זה מה שקורה לילד באוטיזם קשה? בפגישה ראשונה עם מטפל הוא מסתכל בעיניו?
בשום פנים ואופן לא. קשר עין לא קיים אצל ילד המאובחן כאוטיסט קשה/עמוק. ובוודאי שלא בחדר חדש מול מטפלת חדשה בסביבה חדשה.

ועוד:

"בעודנו משחקים כך, התחלתי לשיר שיר כלשהו שאילתרתי באותו רגע. השיר הגיע אל אוזניו של בן ובתגובה נפשקו שפתיו והוא צחק. זה היה צחוקו הראשון מרגע פגישתנו".

ולכן?  מה מסקנתך גברת אופיר? הוא עדיין נראה לך אוטיסט? הוא צוחק ומחייך בעקבות שיר, חצי שעה אחרי שהוריו הביאו אותו לפגישה ראשונה. זה נראה לך אוטיזם קשה? על סמך מה קבעת שהוא אוטיסט קשה? ואולי הייתה טעות באבחון? אוטיסט קשה לא מחייך חצי שעה אחרי שהוא פוגש אדם זר. גם ילד ללא הפרעת תקשורת לא מחייך כל כך מהר בגיל שנתיים לאדם זר.

שימו לב לסתירה הבאה בטקסט:

"בצד דפוסי התנועה, בדקתי כאמור על אילו חושים מגיב בן תגובה משמעותית. אצל ילדים אוטיסטיים רבים אין מיקוד חושי. הם מתקשים למקד את המבט או את השמיעה ולהבחין בין גירויים ויזואליים רלוונטיים לאלה שאינם רלוונטיים ולכן בין צלילים רלוונטיים לשאינם קאלה. הרעשים שהם מסוגלים לסנן, מצפיםי אותם ולכן הם סוככים על אוזניהם או על עיניהם בכפות ידיהם.
אצל בן לא הבחנתי בתופעה זו. הוא לא אטם את אוזניו ולא האהיל בידו על עיניו. "

אז מה את למדה מכך, גברת אופיר? הוא לא עונה אפילו על קודים פשוטים של אוטיזם בגיל שנתיים. את בעצמך כותבת כאן שהוא לא פעל לפי חוסר מיקוד חושי.

לא אמשיך בתיאור הטיפול המוזר של הגברת אופיר שנקרא על ידה "טיפול בספונטניות". ספונטניות זה שם המשחק. להתחבר לספונטניות של הילד, לזרום איתו, לחקות אותו.

בן, על סמך הדברים שכתובים כאן, לוקה בהפרעה התפתחותית אבל ייתכן שזה היה אוטיזם פסיכוגני, או PDD NOS שבחלוף הזמן הופך לאספרגר מבחינת האבחנה הפסיכיאטרית, ואספרגרים, משולבים בחברה באופן כמעט גורף. חלקם כמעט לא מורגשים למעט בעיות חרדה, נוקשות חשיבתית, OCD (התנהגויות כפייתיות טקסיות). בכל מקרה, בן, על סמך מחקרים רבים, על פניו, לא נשמע "אוטיסט קשה".

הספר בהחלט לא אמין בעיניי. יש בו משהו לא ישר כלפי קהל הקוראים שלו, שייתכן שרבים מהם הם הורים לילדים שאובחנו בספקטרום האוטיסטי. צריך להיות מאוד זהירים עם נטיעת אשליות בקרב הורים לילדים כאלה, למרות שרובם, לא מאמינים בפתרונות בזק ומסתמכים על מטפלים מנוסים, שבאים מרקע של לימודים מעמיקים בפסיכיאטריה ומסתמכים על ספרות מקצועית ומחקרים מעמיקים.

עניינית מבחינה מקצועית, הספר ערוך טוב לשונית וזורם מבחינת קריאה. אבל התכנים שלו יומרניים, לוקים בהטעיית הורים לילדים אוטיסטיים, ובעיקר כאלה שזה עתה גילו שאחד מילדיהם נמצא על הספקטרום של לקות תקשורת, ועלולים לטפח תקוות שווא.

אין ספק שתראפיות שונות, כולל בתנועה, יכולים לקדם יכולים לעזור ולתרום, לשחרר מקומות חסומים, להעלות חיוך – אבל לרפא אוטיזם. לחלוטין לא.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • חנה בית הלחמי  On אפריל 15, 2009 at 8:45 am

    אני תוהה לפעמים האם אין בקרה אלמנטרית של אמינות הטקסטים בהוצאות (זה לא מכוון אלייך, יקירתי). כמה ספרים עולים לי בזכרון כעת, אחד הוא הספר המופרך של עדה למפרט שנעשה "קאלט" אבל הוא סוג של הזיה לא מפוקסת, נטולת ביסוסים ומעליבה את האינטליגנציה של הקוראים (האינטליגנטיים בלבד, כנראה, על פי תפוצתו) ואחד נוסף הוא של שולמתי בלנג שמקדשת את "הסטירה החינוכית".
    קראתי בשבעה ימים השבוע גם על ספרה של אורנה לנדאו על כל ש"אין אמהות שמחות" ושאין אמא שלא "נהייתה קצת לסבית" כשהפכה לאמא…(לא ספרו אותי בסטטיסטיקה עליה ביססו את הספר, כנראה שהיה חשש שאטה את התוצאה ).
    יש הרבה מה- Trash הזה על המדפים.

  • יעל שכנאי  On אפריל 15, 2009 at 10:12 am

    לשאלתך, התשובה היא שלעתים יש בקרה על אמינות טקסטים ולעתים לא. זה תלוי בהוצאה ובעורך הראשי שלה. אם עורך ראשי מחליט שהטקסט אמין מספיק, ההחלטה שלו היא הקובעת. תראי, במקרה הזה, לשיטתה של יעל אופיר, היא אמינה. היא "טוענת" שהשיטה שלה עובדת ועל סמך זה כתבה את הספר. עדיין, היה צריך להפעיל שיקול דעת ולפחות לסייג את האקסיומה המזעזעת בכותרת המשנה "המסע אל מחוץ לאוטיזם" כמו גם במקומות שונים בספר או בכריכה, שנוטעים תקוות שווא שאכן אפשר לרפא אוטיזם. זה פשוט לא נכון.שלא לדבר על סתירות איומות בתוך הספר עצמו שמעידות על כך שהילד אינו אוטיסט קלאסי.

    כשכתבת למעלה בתגובתך, בטח התכוונת לד"ר שולמית בלנק, בספר "הורים טובים מדי". אכן, שולמית בלנק מקדשת את הסטירה החינוכית. מצד שני, אני יודעת בוודאות על מקרים של נערות אנורקטיות שהיו על סף מוות וניצלו בזכות הנוקשות הטיפולית שלה, כך שאני לא רוצה לכרוך את הספר שלה בספר הזה. מעבר לכך, שולמית בלנק היא פסיכיאטרית ידועת-שם, יעל אופיר, אחרי הכול, היא "רק" מטפלת בתנועה ומומחית בשיטת פלדנקרייז… אבל עדיין מתיימרת להוציא ילדים מהעולם האטום והעצוב של האוטיזם – אותי זה מקומם.

  • חנה בית הלחמי  On אפריל 15, 2009 at 2:22 pm

    כדרכי בשבת/חג בבוקר, אני עובדת מהמיטה ולא ממש רואה את המקלדת…
    לגבי שולמית בלנק – הישגיה מועטים ובטלים בשישים אל מול הנזק העצום שהיא מטיפה לו. ואני אומרת זאת למרות שאינני מהתומכים בחינוך ליברלי כי אם בחינוך עם גבולות ברורים…הנה מה שכתבתי עליה אז:
    http://www.hbh.co.il/article_page.asp?id=81&scid=70

    לעומתה, עדה למפרט לא ממש מזיקה אלא סתם פתטית. יע"ז אסור לשכוח את הנזק הממשי שגישה כזו עושה, שלמפרט מדווחת עליה ושגם עליה הגבתי בזמנו:
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=182617
    את מידת החמלה על כותבת שמנסה להפוך את איזורי המשגה שלה לאידיאולוגיה ו"שיטה טיפולית", פיתחתי בעקבות קריאת הספר עצמו, ולהשקפתי יש בה משהו נכון גם כשמדובר בתיאור כמו זה שאת הבאת כאן בפוסט.

    (בשונה מכך, סיימתי לפני שעה את הביוגרפיה של חיותה דויטש על נחמה ליבוביץ'. מומלץ. מידת הענווה, בפרשנותה של "הכרה בערך עצמי", שמגלה ליבוביץ' לגבי הסיבות שמטעמן היא משתמשת בשיטה חינוכית אחת ופוסלת אחרות, וההנמקות שהיא מביאה, ראויים (איכותית, לא שיפוטית) להיכלל בשיקולי עריכה לגבי חומרים שיש בהם הטפה לגישה או שיטה מסויימת. אי אפשר לעצור את ריבוי השיטות הבעייתיות, אפשר למתן את השרלטנות.

    תודה שהעלית את הפוסט הזה. ושיהיה אביב נהדר 🙂

  • יעל שכנאי  On אפריל 16, 2009 at 9:29 am

    קראתי בעניין רב.
    ספר של חיותה דויטש "נחמה", מרתק ואיכותי. אין ספק בכך. מסכימה איתך שאי אפשר לעצור את ריבוי השיטות הבעייתיות, אבל צריך לנהוג באיפוק ובוודאי שלא לקבוע מסמרות בסוגיות שאקסיומטית ומדעית, הוכח מעל כל צל של ספק שאי אפשר לרפאן.

  • חיים  On אפריל 17, 2009 at 10:55 pm

    ספרה של יעל אופיר מרתק ומעורר השראה

  • יואב  On אפריל 23, 2009 at 11:43 am

    אני מכיר את יעל אופיר ואת שיטתה. השיטה הוצגה בכנסים בארצות הברית ומומחים בתחום גמרו עליה את ההלל.
    אני מאוד ממליץ על הספר שלה.

  • יעל שכנאי  On אפריל 24, 2009 at 8:15 am

    אני מאוד לא נוטה להתייחס לאנשים שנכנסים בשמות בדויים ככל הנראה ולא מציינים את האתר שלהם ונראים כשתולים של נשוא הביקורת.

    ועדיין, אתם ממליצים.

    ואני – מאוד לא ממליצה ואף חושבת שזו התעמרות, התעללות ונהיגה בחוסר כבוד כלפי ציבור הורים שיש להם ילדים אוטיסטיים.

    אין מרפא לאוטיזם. נקודה. זה לא נתון לדיון בכלל. זו אקסיומה מדעית שהוכחה באינספור מחקרים. כן, אפשר לקדם ילדים על הספקטרום, אבל אין ולא יהיה מרפא לאוטיזם שהיא לקות נוירולוגית שלא ניתן לרפא אותה.

    תודה ואין צורך לענות. הנקודה הובהרה.

  • איתן לרנר  On אוגוסט 15, 2009 at 10:14 pm

    יעל שלום

    מסכים עם כל מילה לגבי יעל אופיר אבל לא מסכים עם מה שכתבת כאן :"היא "רק" מטפלת בתנועה ומומחית בשיטת פלדנקרייז… אבל עדיין מתיימרת להוציא ילדים מהעולם האטום והעצוב של האוטיזם -אותי זה מקומם "
    .
    אותי זה גם מקומם אבל לא פחות מקוממת העובדה שאת מתנסחת כאן כמי שתקוע ושבוי בעולם בו הרפואה הרגילה (לכאורה) היא הקודש והאידיאל והיתר הם "רק". אני עובד בשיטת פלדנקרייז עם תינוקות ומבוגרים עם בעיות נוירולוגיות והתפתחותיות, בעיות של עיכוב תנועה ועוד ורואה תוצאות מדהימות בעבודה שליבמצבים בהם לרפואה אין תשובה כלל. שיטת פלדנקרייז עוסקת בפלסטיות של המוח והלמידה האנושית שנעשית בעצם ברובה הגדול והמשמעותי באמצעות תנועה וחושים.לרפואה ובוודאי לפסיכיאטריה יש מגבלות לא מעטות לצד ידע רב ויכולת לעזור במקרים מסויימים. אין להם את הידע התפקודי דינמי של מערכת העצבים והאופן בו היא לומדת לא בגלל שהם אינם טובים אלא פשוט מפני שזו לא דרך ההכשרה שלהם. אני לא מגונן דווקא על פלדנקרייז אלא כאמור דוחה את התפיסה המוטעית שרופא הוא הדבר האמיתי והיתר הם "רק".חבל ,זה קיבעון וקיבעון שאינו תורם לאף אחד

  • יעל שכנאי  On אוגוסט 16, 2009 at 8:57 am

    מצטערת אם התנסחתי באופן שנשמע כאילו אני דוחה כל שיטת טיפול אחרת לקידום ולשינוי מצבים קשים ברפואה. כשכתבתי שיעל אופיר "רק" מטפלת בתנועה ומומחית בשיטת פלדנקרייז, הכוונה הייתה שאנשים כאלה וגם רופאים, אגב, לא יכולים להוציא ילדים ממצב של אוטיזם. ושוב אני מדגישה, מאוטיזם לא יוצאים, לא נרפאים, לא משתחררים. אפשר רק לקדם מאוד, זה נכון, אבל לא לרפא. וזה ודאי ובדוק ואני בטוחה שאתה לא חולק עליי בעניין הזה.

    מסכימה איתך מאוד שיש שיטות ברפואה אלטרנטיבית וגם רופאים קונבנציונאליים טוענים כך, שתומכות ונותנות מענה מצוין לבעיות מסוימות שהרפואה הקונבנציונאלית חסרת מענה עבורן, אבל להגיד שניתן לרפא אוטיזם? זה לא.

    המשך בעבודת הקודש שלך ותודה שהגבת כאן וגרמת לי אולי להאיר את עיניהם של עוד אנשים שחשבו שאני חלילה דוחה כל אפשרות לא-קונבנציונאלית לקידום ילדים/אנשים בעיות נוירולוגיות והתפתחותיות.

    תודה.

%d בלוגרים אהבו את זה: