ספרות נשית? קול נשי? כתיבה נשית? מי קבע את מיטת הסדום הספרותית הזו?

 

השבוע, בפעם הראשונה, סירבתי להזמנה לפאנל ספרותי.

הגדרת הערב הייתה שיח סופרות על כתיבה נשית שמובילה להעצמה נשית.

יש לציין שהפאנל של הנשים לערב הזה,  היה מורכב מנשים יוצרות מפורסמות ודעתניות, שכתבו יצירה או שתיים ואפילו הגיעו לרבי-מכר "לשיטתם של מוספי הספרות בעיתונות הישראלית…"

קראתי היטב את ההזמנה ומובן שגם קיבלתי שיחת טלפון מתוזמנת היטב כדי לגבות את זה שקיבלתי אותה ולוודא שאגיע להשתתף. בנימוס השבתי שאחזור למארגני האירוע בעוד יום-יומיים, כי לא היה נעים לי לשלח את חמתי במזכירה העדינה שהתקשרה בשליחות מעסיקיה.

לאחר יומיים התקשרתי והסברתי לקול מן הצד האחר של הקו שלא אוכל להשתתף בערב הזה משום שהוא מנוגד להלך המחשבה והתפיסה שלי. הסברתי לה שאני נגד מטבע הלשון הזה "כתיבה נשית" או שימוש יתר במושג "העצמה נשית". בכל מקום ותחת כל עץ רענן היום, נהוג לארגן מדורת שבט נשית, העצמות נשיות ועוד כהנה וכהנה מעגלי נשים, שבעיני מנציחים קיפוח שלא קיים. בעיניי, כתיבה נשית היא כמו כתיבה גברית, כמו כתיבה ערבית או כתיבה יהודית. אישה לא כותבת כדי להוות שופר לקול נשי מקופח כלשהו. אישה כותבת כמו אישה, כי היא אישה. וזו לא תגלית של המאה העשרים. זה כך מעצם היותה אישה. היא לא יכולה לכתוב כמו גבר כי היא לא גבר. המיות הלב שלה אחרות, הכאב שלה אחר, שומו שמים, גם האורגזמה שלה אחרת. הרציונל שלה לפעמים עובד אחרת וכמו כן, גם האמוציות. "גברים ממאדים ונשים מנוגה" כבר הוכיחו לכולם, כמו גם ביולוגים וחוקרי מוח ומגדר, שיש שוני בין גברים לנשים, אבל מבחינתי, זהו אותו שוני כמו שיש בין גברים, נשים, ילדים, תינוקות, ועוד ועוד. למה אין הגדרה לספרות גברית? ספרות נכים, ספרות ערבית ? ואם יש, אגב, ההגדרה לא נכונה. כי כל אחד כותב מתוך עולמו הפנימי. אין צורך להגדיר את המובן מאליו.

מעולם לא חשתי צורך להיות מועצמת על ידי מעגל נשים. מעולם לא הרגשתי נחותה בגלל שאני אישה. ייתכן שיש נשים שזקוקות לזה, אבל לתת לזה הגדרה ספרותית מכוונת להנצחת קיפוח?

האם אישה שכותבת רומן כמו לדוגמה: "השקרים האחרונים של הגוף" של גיל הר-אבן, האם בגלל שהיא אישה היא יכלה לכתוב רומן כזה? ואם התשובה היא כן, ואם התשובה היא שרק אישה יכולה לכתוב על אונס במשפחה ועל הטרדה מינית ולהילחם את מלחמת אחותה שעברה את זה, אז מה? אז זו כתיבה שאמורה להעצים נשים? מדוע? מדוע כשגבר כותב ספר כמו "חשופים בצריח", זה לא משהו שהוא העצמה גברית? האם זה משום שהעולם רגיל שגבר יכול לכתוב על חוויות מלחמה טוב יותר מאישה? אז למה להנציח נושאים "נשיים" בכתיבה, כנושאים שיש להעלות על נס את קידום מעמד האישה בספרות? האם זה בגלל שכתבה ספר שהוא מגדרי וקרוב ללבה?

אין כתיבה נשית.

יש כתיבה.

נקודה.

כל אדם כותב את הנושאים שקרובים אליו.

גבר יכתוב מנקודת השקפתו. אישה מנקודת השקפתה. ערבי מנקודת השקפתו. יהודי מנקודת השקפתו. וכך ילד, נער, נכה, נוטה למות, זקן, עובד אדמה, איש הייטק, וכל בידול אחר של אדם על רקע דת, צבע, גזע או מין. כתיבה היא כתיבה היא כתיבה. והצורך לצעוק בראש חוצות: "הלו, אני אישה. העזתי, כתבתי, יכולתי, הצלחתי," רק גורמת לציבור לעצור לרגע ולחשוב שהמלחמה למען העצמה נשית ולמען קידום נשים ביצירה ובכלל, היא מלחמה שיש מאחוריה תוכן ומשמעות. אבל אין. זה לייצר מולך שתובע את קורבנותיו. זה להפוך את הפמיניזם קרדום לחפור בו. אישה שמאמינה בעצמה ובתכנים שיש בה ובאמירה שיש לה, לא צריכה להילחם על זה. זו מלחמה לא נחוצה. החשיבות בלהעצים נשים, היא חשיבות במקומות שבהם נשים הן חלשות, במגזרי אוכלוסיה שונים או במקומות שהמאה ה-21 עדיין לא הגיעה לשם, אבל הכוח הספרותי כדי להעצים אותן, לא צריך להיות רק בידי נשים. החשיבות בלהעצים נכים או ילדים מוכים או מגזרי אוכלוסייה מקופחים, חשובה באותה מידה וגם כאן, כתיבה ספרותית בנושאים אלה, אינה נחלת אנשים שעברו את זה. גם אישה, גם גבר, גם נכה וגם בריא, יכולים להעצים אוכלוסיית נכים למשל.

בני אדם הם בני אדם באשר הם. הכוח נמצא בהם ולהם יש הזכות והיכולת לעשות בו כרצונם למען קידום נושאים החשובים להם. להעצים נשים תחת כל עץ רענן זה לצרוח "אני אישה, אני מקופחת".

אני לא יכולה לתת לזה יד. בעיניי, נשים וגברים ביכולות הכתיבה שלהם וביכולות ההשפעה שלהם, זהים, ותלויי-כשרון-בלבד. היכולת לא מבודלת מגדרית.

 

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אנה  On מרץ 21, 2009 at 6:26 pm

    "אני לא יכולה לתת לזה יד"- לא הגזמת קצת? לא מדובר פה על רצח עם.
    נראה לי שמארגני הכנס צריכים לנשום לרווחה על שלא הסכמת להשתתף. ההבנה שלך לוקה מאד.

  • האמנם?  On מרץ 21, 2009 at 6:31 pm

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3426581,00.html

    כתיבה נשית= סובייקט נשי המתבונן בעצמו

    למה לא תודי, לפחות בפני עצמך, שהפנמת את נקודת המבט הפטריאכלית מתוך חולשה והתבטלות עצמית?

  • יעל שכנאי  On מרץ 21, 2009 at 7:40 pm

    כמה מקסים ומלא-אומץ מצדכם לקום ולהגיד את דברכם באופן אנונימי, ללא הפנייה לאתר כלשהו וללא הזדהות. ייתכן שאתם גם אותה גברת בשינוי אדרת אבל לצורך עניין הדיון, זה לא משנה.

    לגברת אנה, אפשר גם לא לתת יד למשהו, גם אם הוא לא רצח-עם, לשיטתי. אם הם נשמו לרווחה? לא נראה לי. אבל לא נראה לי שזה גם מעניין אותך. אדם שלא מתאים למניפסט או למשנה סדורה של אירוע שנושא דגל שהוא הפוך ממה שהוא חושב, במדינה דמוקרטית עם זרמי חשיבה ספרותית שונים ומגוונים, זה מקובל ואפילו מכובד על ידי אנשים אחרים במילייה הספרותי.

    חבל שעדיין לא הפנמת את הדברים האלה בפתח המאה ה 21. גישתך צרה בעיניי.

    ולשני שמתהדר בניק הבדוי ("האמנם?").
    ראשית, למה שכתבת בהתחלה:
    כתיבה נשית= סובייקט נשי המתבונן בעצמו

    אני לא מסכימה עם ההגדרה הזו. היא משרתת את מי שהגדיר אותה ולא את האסוציאציה של מי שקורא את המשפט הזה. על המשך תגובתך אני אדלג ולא אתייחס לנימה הקנטרנית והמנסה לפגוע.

    מאחלת לשניכם להמשיך לשוטט באתר הזה ולפזר בו תגובות פחות מרירות וצרות-עין ואופקים.

    לא אמחק את תגובותיכם, אלא אם כן יהיה לכך המשך טורדני.

    ערב נעים.

  • יעל שכנאי  On מרץ 21, 2009 at 7:44 pm

    יהודית קציר היא סופרת מופלאה ונדירה בספרות העברית בת זמננו. היא כותבת מתוך הווייה נשית. ולזה בדיוק התכוונתי, כשכתבתי שנשים כותבות מתוך עולמן אבל זה לא משרת את הרעיון הנשי של "קידום אישה" ואי הפלייתה בעולם של ימינו. אם גבר יכתוב על חוויותיו ומתוך הווייתו שלו, כמו לדוגמה, ספרו של אשכול נבו" משאלה אחת ימינה", אני לא רואה את זה כספרות גברית. זו ספרות שכתב אשכול נבו מתוך ההוויה העצמית שלו.

  • אנה אחרת  On מרץ 21, 2009 at 7:58 pm

    אם אינך זקוקה להעצמה נשית או אחרת- נהדר.
    את יודעת שבמאה ה19 נשים לא הורשו להכנס לספריות?
    וכן כתיבה של נשים נכתבה אפילו אז, אך הייתה קשה עד בלתי אפשרית. נשים ככלל – מרוויחות כ 60 אחוז משכרם של גברים, מי צריך להעצים אותנו? גברים? או אנחנו הנשים?
    אז אולי חשבי -קצת ענווה וקצת אמפתיה – שהיא היכולת להכנס להרגשתו ותחושתו של אדם אחר. לא "נשים" "נכים" " "גברים" או "בריאים"

  • יעל שכנאי  On מרץ 21, 2009 at 8:07 pm

    באמת שאינני כועסת.
    אני פשוט מחייכת לעצמי כשאני רואה אדם בשם בדוי ולא בניק רשום, נכנס וישר מטיח עלבונות באדם שחושב אחרת ממנו.

    לגופו של עניין, אני מסתייגת בהנצחת האישה כמשהו שצריך להעצים אותו. אני לא חושבת שצריך להעצים אותו יותר מכל מגזר אחר גזע אחר, מגדר אחר. זו דעתי. ואת הדוגמאות של נכים, נשים, גברים, ערבים, אפריקאים או נורבגים לצורך העניין הבאתי כדי להבהיר עד כמה אני חושבת שכל אדם כותב את נוף הולדתו ומולדתו.

    ולגופו של עניין, אנחנו לא במאה ה 19 היום. המלחמה נעשתה ותודה לאל שנעשתה. בימים שאכן נשים לא הורשו להיכנס לספריות, היה מקום לזה. אבל היום, גם כשאת כותבת כאן שנשים מרוויחות כ 60% משכרם של גברים, בעיניי מי שצריך להעצים הוא כל אדם שחושב שזו מטרה שצריך ללחום למענה, ולאו דווקא נשים. מעבר לכך, מנגד, יש נשים רבות שמשכורתן אף עולה על זו של גברים.

    ואני מעדיפה דיון תרבותי ונעים, כולל זה שתגובתך נכללת בו, מאשר להטיח סתם עלבונות וכינויים קנטרניים כמו קודמייך במגיבים.

    תודה שהגבת כאן. 🙂

  • מיכל עלמה  On מרץ 21, 2009 at 8:27 pm

    העניין שאת מבקרת אותו נכון ברוחו, כאמירה פמיניסטית בפני עצמה, שלך, אבל אין להתעלם
    מהצורך של נשים לשוב וליצור פאנלים משותפים סביב נושא זה, יש מקום חשוב לא רק ליום האשה הבינלאומי ולחגיגות סביבו, אלא גם למפגשים סביב נושא הספרות הנכתבת בידי נשים. מה שיוצר בלבול קשור בסוגיה אחרת שצריך לתת עליה את הדעת – הכתיבה הנשית, הכתיבה הנשית כנושא בפני עצמו היא הגדרה בעייתית משום שהיא זו היוצרת דימוי חד מימדי העולב בהגדרה ספרות נשים. אין כתיבה נשית כפי שאין כתיבה גברית. אם כי כמובן הקול הנשי יהיה מזוהה בתוך טקסט שכתבה אשה מול הקול הגברי שיזוהה מתוך טקסט שכתב גבר. לכשעצמי התכוונתי לכתוב פוסט בנושא קרוב, הנוגע לערב שהוזמנתי אליו לאחרונה והנקשר ליחס לאשה על פי פסוקי מקרא ביהדות.

  • יעל שכנאי  On מרץ 21, 2009 at 8:32 pm

    מסכימה איתך מאוד. אכן, אין להתעלם מהצורך של נשים ליצור פאנלים משותפים סביב זה, אבל ההגדרה הבעייתית של כתיבה נשית כנושא בפני עצמה אכן יוצרת דימוי חד ממדי שעולב בהגדרת ספרות נשים.
    אהבתי את מה שכתבת ולכן אני מצטטת אותו בתגובה שלי אלייך משום שהיטבת להסביר ולתמוך במידה מסוימת במה שהעליתי. ההגדרה הזו היא גול עצמי לנשים. היא מעליבה. היא מעמידה אותן כגוף שנמצא תחת זכוכית מגדלת או מיקרוסקופ מעבדה, שיש לבחון אותו תחת ההגדרה "אישה" ומה שהחברה יוצקת לתוכה ויש בו משהו בכייני, מפונק ומקופח-נצחי. וזה קשה לי מאוד לעיכול.

    תודה שבאת לכאן.

  • לוסי  On מרץ 21, 2009 at 9:41 pm

    מסכימה עם המחשבות.דברים דומים קורים באמנות בכלל. יש ציור נשי? יש אמנות נשית? יש נושאים המעסיקים אותנו כנשים (באותה מידה יש לגברים) ויש כתב יד אולי שונה.עצם הבידול וההגדרה פועל נגד האמנות.מצד שני אם אני מוזמנת לתערוכת נשים, אשתתף.למה לא? אם הנושאים קרובים לליבי.מבינה את ההימנעות שלך מלהשתתף בפנל כזה.לא צריך להכניס את אמנותך לנישה כזאת או אחרת.

  • חני  On מרץ 21, 2009 at 11:57 pm

    מסכימה שכתיבה היא כתיבה היא כתיבה, אבל לא מסכימה ביחס לצורך בהעצמה. בעיניי יש לה מאוד צורך ובעיקר במדינה כמו שלנו, שיש בה סחר גדול מאוד בנשים, זנות, אלימות נגד נשים במשפחה, דיכוי במגזרים שונים, וכמובן אפלייה בשוק העבודה.
    אלה נושאים שחשוב מאוד לתת עליהם את הדעת, ובעיניי לנשים כותבות יש אפילו חובה להתייחס אליהם, ולהביא את נקודת המבט המיוחדת שלהן כנשים.

  • יעל שכנאי  On מרץ 22, 2009 at 7:39 am

    על זה שנשים כותבות מתוך היותן נשים על נושאים שבאים מתוך עולמן או מתוך קרבה פיזית/אישית/מנטלית אליהם.
    הרי גם אני הוצאתי ספר וכתבתי בו כמה וכמה סיפורים שעוסקים בנשים מוכות, בילדה שהוטרדה מינית ועוד כהנה וכהנה, אבל לא עשיתי את זה במודעות להעצמה, אלא מתוך כך שהנושא מעניין אותי, חשוב לי. הצירוף של כל כתיבה של אישה לעובדה שזה בא להעצים נשים, הוא בעיניי לוקה בחסר. אם אני כותבת על נושא כמו סחר בנשים, זנות, אלימות במשפחה, זה כי חשוב לי להביא למודעות את הדברים האלה, אבל לא מתוך מלחמת פמיניזם, והנצחת קיפוח האישה. כביכול, השוני בינינו הוא בעניין הסמנטיקה. אבל זה הרבה יותר מסמנטיקה. יש בעייתיות לא פשוטה בעניין שכל כתיבה על ידי אישה, נכרכת במושג "העצמה נשית" ובעיקר, כי לפעמים זה משיג את ההפך. נשים הן לא שונות מגברים ולא משום מגזר אחר בכתיבה שלהן. כל אחד כותב מתוך עולמו וטוב שכך.

  • חני  On מרץ 22, 2009 at 8:38 am

    לא התכוונתי לכך שנשים כותבות כדי להעצים נשים. נשים כותבות מתוך צרכים פנימיים – בדיוק כמו גברים. מה שהתכוונתי להגיד זה שנשים רבות בחברה כן זקוקות להעצמה, ושממילא כתיבה על קשיים שנשים מתמודדות איתם מעצימה אותן, ולכן כתיבה על הנושאים האלה חשובה.

  • יעל שכנאי  On מרץ 22, 2009 at 9:17 am

    מסכימה איתך לגמרי שכתיבה על הנושאים האלה חשוב, והראיה לכך מבחינתי לפחות, שיש לפחות 5 סיפורים קצרים בספר שלי "פירורי קינמון" שעוסקים בנושאים האלה.

  • אדוה  On מרץ 22, 2009 at 8:45 pm

    הי יעל,

    "כמעט ההיפך", כלומר: מסכימה איתך שסימפוזיונים על "ספרות נשית" ככזו יוצרים "כלא תרבותי", שמחייב מראש לראות כתיבה על-ידי נשים כ"כתיבה נשית".

    והיתר, אני רואה הפוך: לא מסכימה שיש משהו משותף לנשים באשר הן נשים, ששונה מגברים באשר הם גברים. אני לא רואה שום "תפישה נשית", "המיית לב נשית", "רציונל נשי" וגם לא "אמוציות נשיות". אני לגמרי לא רואה מה משותף, בהכרח, ביני לבין כל אישה אחרת בעולם, גם אישה באפריקה במאה ה- 12, לעומת, למשל, גבר בן הזמן, התרבות, המקום, הגיל והתפישות שלי.

    לעומת זאת, אני כן רואה טעם בסימפוזיונים על *הפוליטיקה* של יצירה נשית, כיוון שיש עדיין לא מעט מה לומר בנושא.

  • נוריתהה  On מרץ 22, 2009 at 11:46 pm

    ש….גבר לא יבין זאת?
    כלומר , ספר שאשה תאהב, וגבר לא?
    שאשה תזדהה וגבר לא
    ולא משנה מי כתב

  • אורה גור אש  On דצמבר 22, 2009 at 4:18 pm

    ליעל,
    זהו ביקורי הראשון אצלך בבלוג, והגעתי לבלוגך דרך "לונדון קולינג" הבלוג של בועז כהן(אחייני).
    ולעניין ההגדרות כמו "כתיבה נשית" , ו"העצמה נשית" , גם אני יוצאת נגד הגדרות אלה, והבאת דוגמאות מצוינות לכך,
    למרות שאני די פמיניסטית בדעותיי, אני מתנגדת באופן נחרץ להגדרות הנ"ל, שאותי הן מקוממות ואפילו מעליבות.
    הכתיבה היא טובה או מענינת או גרועה, כי כזאת היא בגלל מי שהגה וכתב אותה, לא כי הוא גבר, או אשה, או דתי חרדי או נכה וכו',
    אלא כי, היא תוצר של האישיות, של הנפש.
    התחברתי מאד לדברייך ואם אפשר היה, הייתי מחבקת אותך על מה שכתבת.
    ובנוסף, נהנית לשוטט בבלוגך, הוא מעניין.
    (מזמינה אותך לקרוא את הפוסט האחרון שלי לזיכרה אחותי, אמו של בועז.

  • יעל שכנאי  On דצמבר 22, 2009 at 7:10 pm

    חיממת את ליבי ואני מקבלת את החיבוק שלך בזרועות פתוחות.

    קראתי אתמול את הפוסט על אולי ודמעתי.

    לא יכולתי להגיב כי רציתי להפנים כדי שהדברים יחלחלו.

    תודה שהיית כאן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: