הבוקר היו לי הורים

                                                          מים לפילים

 

 

החפץ היקר ביותר ללבו של אבי – רדיו מתוצרת פילקו – מונח על דלפק המטבח. הסוודר הכחול של אמי תלוי על מסעד כיסא. על שולחן המטבח מונחים מצעים מגוהצים, אגרטל ובו סיגליות נבולות. קערת ערבוב הפוכה, שתי צלחות וכמה סכינים ומזלגות שהושארו להתייבש על מגבת מטבח משובצת הפרושה ליד הכיור.

 

הבוקר היו לי הורים.

הבוקר הם אכלו ארוחה קלה.

(עמוד 31)

 

כשקראתי את הקטע הזה, לא יכולתי שלא להיזכר בספרו האלמותי של יעקב שבתאי, "סוף דבר", בקטע שבו מאיר מגיע לבקר את אביו בימים שלאחר השבעה על מות אמו. מאיר ניגש למטבח ובאינסטינקט של כל ימי חייו כמעט, הוא ניגש לארון הגבוה ושולף את קופסת העוגיות הכחולה שאמו הייתה מאכסנת בה את עוגיות החמאה הנימוחות בפה שהייתה אופה. מאיר מביט בקופסה, מסתכל ואוכל. הנה, יש פה עוד משהו מאמא. מדי יום הוא אוכל עוד עוגייה והוא יודע שכשיאזלו העוגיות, הסופיוּת של אמו תכה בו. לעולם לא יאכל עוד עוגיות חמאה כאלה. לעולם לא יהיו עוגיות בקופסה הכחולה הזו, בארון הגבוה של המטבח.

אינוּתם של האהובים עלינו, נופלת עלינו דווקא בדברים הפעוטים ביותר כמו העוגייה האחרונה שנאפתה על ידי אמא בעודה בחיים.

 

וכך מרגיש בחור צעיר שמוזעק לביתו באמצע הרצאה באוניברסיטה, בשנה האחרונה ללימודי הווטרינריה שלו, רגע לפני שהוא ניגש לבחינות הסיום.

כך מתרסק לו פרק א' של חייו. בוקר שבו שני הוריו נספים בתאונת דרכים והוא נקרא בחטף מן האוניברסיטה לזהות את גופותיהם הכחולות, המרוטשות. כך מתחיל פרק ב' של חייו של ג'יקוב ג'נקובסקי, כמעט-וטרינר, בנו של וטרינר שמחליט להתמודד עם האסון שפקד אותו, בבריחה. הוא משאיר את  חייו הקודמים מאחור ונס על נפשו, מחליף חיים נוחים ומרופדים בחיי נוודות עם קרקס ססגוני, עתיר דמויות גרוטסקיות, באופן מטאפורי הוא מצטרף לקרקס חייו שלוקח אותו למסע מסעיר ומרתק.

 

כשלקחתי את הספר לידיי, לא האמנתי בתחילה שאהנה ממנו. חיי קרקס ולוליינות נשמעו לי כמו עניין מופרך לחלוטין וזר לתחומי העניין שמעסיקים אותי. בוודאי שלא יכולתי להעלות על דעתי שאפשר למלא ספר שלם בפילים, קופים, ליצנים וגמדים וליהנות מזה. אבל התבדיתי ומרגע שנטלתי את הספר לידיי, לא יכולתי להפסיק לקרוא בו.

ג'ייקוב ג'ייקובסקי שכמעט סיים את לימודי הווטרינריה שלו באוניברסיטת קורנל כשטרגדיה איומה התרגשה ובאה עליו בדמות תאונת דרכים מחרידה שקטלה את חייהם של הוריו האהובים, עומד במרכז העלילה של הספר הזה. שרה גרואן, נעה בספרה בין זמן העבר וזמן ההווה כשהסיפור כולו מסופר מתוך זכרונו המדויק של ג'ייקובסקי, בן התשעים, או התשעים ושלוש, כך לדבריו, בעוד היום, הוא ספון בתוך בית אבות, נרגן וחלוש, נאבק על כל פיסת מוח צלולה שנשארה לו, ומתחבב על רוזמרי, אחת האחיות המטפלות בו.

הפלאשבק בזכרונו של ג'ייקובסקי, רענן כמו ורד שרק הנץ על שיח ורדים שאגלי טל נוצצים עליו. כמו מצלמת וידיאו התלויה על כתפו וצמודה לעיניו, הוא לוקח את הקורא למסע מופלא, זוכר כל פרט ופרט, כל ריח וניחוח, כל טיפת דם ומחוות גוף, כל רגש מצמרר וכל דמות שנקלעת בדרכו, אבל סיפור הקרקס של ג'ייקוב הוא סיפור חיים. הוא מאגד בתוכו חיים שלמים של חמלה, לצד רוע. חיי הקרקס הצבעוניים שאליהם הצטרף ג'ייקובסקי הצעיר, מתגלים כחיים מלאי תשוקה, שנאה, רעב, חמלה, אהבה, קנאה, גועל ומלחמת קיום אמיתית. העולם במיקרוקוסמוס של קרון רכבת עם אמני קרקס, חיות, שיכורים, פועלים ומרלנה יפה אחת שג'ייקובסקי מתאהב בה עד כלות ומציל אותה מציפורני רוע. רוזי, הפילה שעיניה אפורות כענבר, מתגלה באמת כפילת חרסינה, ולא כפילה בחנות חרסינה. למרות גודלה העצום וכיעורה, היא מלכה יפהפייה בעיני הקורא, וכך היא משתקפת בעיני ג'ייקובסקי שהולך ומתאהב במרלנה השבויה בכלוב הזהב של מנהל הקרקס האכזר והמתעלל.

ג'ייקובסקי הופך לווטרינר הקרקס ובדרכו השקטה והסבלנית, מסתגל לחיי בביצת הדומן עכורת הביבים שחייו שוחים בה.

 

טכניקת הסיפר של גרואן משחקת בתקופות חייו של ג'ייקובסקי, אשר לרגע אחד הקורא חווה בה את חיי הקרקס שלו וברגע אחר הוא מתוודע לזקנתו העלובה והנרגנת, לילדיו הנוטשים, לכמיהתו לעבר ולחבריו האמיתיים, אנשי הקרקס, שובי-לב.

 

כנראה ישנתי. יכולתי להישבע שרק לפני כמה שניות הייתי בן עשרים ושלוש, והנה, אני פה, בתוך הגוף המרוט, המצומק הזה. (עמוד 81)

 

הסיפור הוא מסע עבור הקורא. מסע מבגרות לזקנה, משליטת הגוף וחיותו, לבגידת הגוף בניגוד לנפש שנותרת סוערת ומתגעגעת.

 

 והבדידות, הו, הבדידות שבאחרית ימיו של האדם, יחד עם החשדנות בכל מי שעדיין חומל עליו, מחדדת מחשבות באשר למהי חברות אמיתית, מהי משפחה תומכת, מהי אהבה והאם היא בכלל קיימת. האם היא תלויה בדבר? האם היא נשחקת עם השנים, האם אנשים זוכרים מיהו האדם שאכן ראוי לאהבתם, האם אהבה קיימת בזכרונות שלנו או שקיומה תלוי בקיומו של נשוא אהבתנו בחיי היומיום שלנו? האם נוכל לשחזר את האהובים לנו, בזכרוננו? באמצעות אנשים דומים להם, באחרית חיינו?

סופו המפתיע של הספר סוגר את מעגל החיים של ג'יייקובסקי שבהירות מחשבתו ושחזור זכרונותיו, גורם לקורא לייחל לעצמו להזדקן בדיוק כך. ערני ובהיר וזוכר-כול, כמֵהַ ועורג ויודע בדיוק בחברת מי ירצה לבלות את ימיו האחרונים.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ארז  On פברואר 28, 2009 at 3:29 pm

    דווקא חשבתי שתמיד אהבת ליצנים.
    רידי פליאצ'י, וכן הלאה.
    שמח שנהנית.

  • יגאל סרנה  On אפריל 16, 2009 at 10:41 pm

    תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: