נועם לסטר צילם – אני כתבתי.

נועם לסטר, שכותב כאן בלוג שיש בו גם פוסטים מצולמים נפלאים, העלה רשומה לפני כיומיים ובה סדרת צילומים שצילם בבוקר יום ו' שהיה חורפי וסוער, על חוף קסריה.

 

הנה כמה מן הצילומים ובעקבותיהם, קטע פרוזה שכתבתי אסוציאטיבית לאחר שהבטתי בהם.

 

 

 

 

 

אם תרצו להביט בכל הצילומים של נועם, בגודל וברזולוציה טובה יותר, תוכלו להיכנס לפוסט שלו. ממש ממש כאן.

 

שרירי רגליו החזקים פועמים בעוז עם כל נחיתה של כפות רגליו, בקצב אחיד, על הטיילת המרוצפת. למסתכל מרחוק נראית בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים כמעט כמו טקס שניגשים אליו בחרדת קודש. עם כל שאיפה ונשיפה, והתקדמות צעדי הריצה, הוא מעיף מבט לימינו, מחפש את גרם המדרגות המוביל למטה, אל החוף שהוא כל כך אוהב, אל הסלעים שמנקדים את החול הלח מגשם הלילה, ששטף את החוף באפרוריות כחלחלה.

 

אלכס מתקדם. כל יום הוא מרגיש עד כמה מוחו הופך להיות פנוי יותר ויותר למחשבות הנכונות. הריצה מטהרת את הנקבוביות העכורות. הנה הוא מתקרב אל מדרגות העץ ומדלג עליהן שתיים-שתיים ויורד אל החוף, עוצר במקום לתרגילי מתיחה ושחרור. 

 

בוקר חדש.

 

נעמי עדיין ישנה. קורים של חלומות עוד מעטרים את עיניה, כמעט בלתי נראים, בחדר השינה שלהם הרחוק כעשרה קילומטרים מהחוף הסוער.

 

במטבח החדש שהתקינו בבית מציירים חרכי התריסים קווים ורצועות של אור על השולחן (כמו בשירה של רחל שפירא, יום חולין). בשקט בשקט, כמדי בוקר, הוא יוצא החוצה כשלרגליו נעלי הריצה הנאמנות שלו, מקפיד באדיקות לקיים את הפעילות הזו, שמבריאה את הנפש. עוד מתיחה ועוד מתיחה. שחף צורח במרחק. שוברי הגלים מכוסים בשמיכת קצף, מקבלים בהסכמה שבשתיקה את הגלים שבאים חבורות-חבורות, מתרסקים עליהם ספק בכעס, ספק מתוך אהבה והתרפקות. מתרסקים על סלעים שלעולם אינם נשברים וקומתם זקופה לנצח. עמידים בפני פגעי הזמן.

 

אלכס נעמד. מותח ידיים לצדדים וממלא ריאותיו אוויר נקי ומלוח. ניגש אל הנקיק הצר שבין שורות אבנים ושולף את ציוד הדיג. זמן השלווה שלו. גם הבוקר הסוער הזה לא יפריע לו לשתוק מול הים, להתקין את הפיתיון בקצה החכה, לשלב יחד בהרמוניה את אהבתו לריצה ולדיג. אחר כך יתחיל היום שלו אחרת לגמרי.

 

נעמי כבר הסכינה עם שיגעון הבוקר שלו. כל עוד הוא אינו מעיר אותה, ומגיע בזמן להעיר אותה ואת הילדים, אין לה בעיה עם זה. רק שיזכור להכין קפה טרי בקנקן הפילטר שבמטבח, שינעל את הדלת וייצא בצעדים חרישיים. הבוקר הזה אלכס מצטער שלא העיר אותה להצטרף אליו. יש ימים – קשה להגדיר מדוע – שנראים כאילו לא יחזרו. הים טורף את הסלעים, הקצף מצייר לובן סוער וארוטי והגלים מצפינים סוד. החורף והרוח משתנים כל הזמן, אין יום דומה לקודמו בחלקת הים של אלכס, זו שמספקת לו את האתנחתה הרוגעת, ששותקת אתו מול הים מדי יום ביומו.

 

מחר, הוא מבטיח לעצמו, אעיר את נעמי בנשיקה, עם קפה טרי שאביא למיטה. אסיט קווצת תלתל סוררת ממצחה ואחליק את הקמט היחיד שבין שתי עיניה ברפרוף של כרית אצבע אחת. היא תפקח זוג עיניים כחולות ותחייך, תלגום מהקפה ותרוץ אתי אל הים האדיר, הענק, הכביר.

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  On פברואר 22, 2009 at 6:19 pm

    יפה ונעים, ומקסימה בעיני ההשראה ההדדית הזאת שנוצרה כאן בין נועם לבינך והולידה יצירה חדשה משותפת.

  • יעל שכנאי  On פברואר 22, 2009 at 6:22 pm

    ממש נולדה פה השראה. ראיתי את הקטע רץ לי מול העיניים כשהסתכלתי בתמונות. הביטי בפוסט המלא שלו. התמונות שם רבות יותר, חזקות יותר ובאיכות טובה. פה רק שמתי איזכורים קטנים 🙂

    תודה, טלי.

  • נוריתהה  On פברואר 22, 2009 at 7:18 pm

    הייתי
    קראתי
    שמה חתימת אגודל.

  • ליאורה  On פברואר 22, 2009 at 10:48 pm

    אכן חיבור יפהפה בין הטקסט לתמונות הגועשות בחורף פרוע.
    מה דעתך על כותרת לרשימה…. "כחול" ?

  • יעל שכנאי  On פברואר 24, 2009 at 7:33 am

    תודה.

  • יעל שכנאי  On פברואר 24, 2009 at 7:34 am

    תודה.

  • טרוט עין  On מרץ 5, 2009 at 7:40 pm

    שלום יעל
    רציתי להתייחס לדיון מאוקטובר שהיה די טעון.
    כמה ממשתתפי הדיון הגיעו למסקנה המדהימה והנבובה שבסופו של דבר הכישרון הוא הקובע ואין דבר חשוב ממנו.
    משהו מסוג זה.
    זו טענה די טפשית.
    כשרון הוא פוטנציאל.הוא יכול לבוא לידי ביטוי או שלא לבוא לידי ביטוי. מה שבא לידי ביטוי הוא התוצאה של הכישרון וזה מה שאנו יכולים להתייחס אליו הכשרון עצמו הוא בלתי ניתן לראיה להרחה או להתיחסות.
    אפשר להסיק מספר ראשון של סופר שיש לו כשרון גדול (כבר היו דברים מעולם) אבל לאחר הספר הראשון כל הספרים פרי עטו היו גרועים להחריד.
    אז האם הסופר הנ"ל מוכשר או לא? או שפעם היה מוכשר ועכשיו כבר לא. הקיצר תרתיי דה סתריי
    מושג הכישרון הוא מושג ריק וחסר משמעות לפחות בהקשר של אותו דיון
    אינני יודע אם את כשרונית או לא
    אבל את כותבת יפה.

  • יעל שכנאי  On מרץ 6, 2009 at 8:02 pm

    לפעמים כשכותבים בלוג לאורך זמן, ופתאום מופיע מישהו כמוך שכותב תגובה כזו, זה מרחיב את הלב, לאו דווקא בגלל המחמאה שנתת לי בשורה האחרונה, אלא כיוון שניכר שאתה עוקב אחרי הבלוג וקורא אותו ומצאת לנכון לחזור לדיון שהיה באוקטובר ולפתח אותו ביחס לפוסט הספציפי הזה.
    אכן, השאלה בנוגע לכישרון כפוטנציאל, ומה קובע בעיני הציבור את מה שהוא יקרא או מה שהוא יניח מהיד, זה הטעם האישי של הקורא והאם אופן הכתיבה של הסופר מעניין את הקורא או לא. יש סופרים מוכשרים שלא קוראים אותם כי מה שהם כותבים, לא נוגע בנימים הנכונים אצל הקורא הפוטנציאלי, לא לוחץ על הכפתורים הנכונים – ויש כותבים שהם בינוניים אבל הציבור מצביע ברגליים ובידיים ובעיניים הטרוטות, או שלא :), וימשיך לקרוא אותם תמיד כי החומרים שהם נוגעים בהם מעניינים ומרתקים וסוחפים אותם.

    תודה שאתה כאן וכמו שדן בן אמוץ היה כותב בסוף הטור שלו, בעיתון "חדשות" ז"ל, על ששת קוראיו הנאמנים שעבורם שווה להמשיך לכתוב…, אני שמחה שאתה קורא נאמן.

  • טרוט עין  On מרץ 7, 2009 at 7:55 pm

    היי יעל
    זה אני טרוט העין -אליעז
    אני לא יודע עד כמה אנינאמן בתור קורא,
    אבל אני נכנס לפה לפרקים. אני אכן חושב שאת כותבת יפה – מה לעשות קורה.
    פשוט קצת הרגיז אותי הויכוח ההוא והייתי חייב להגיב. "את/ה כישרון" זו מחמאה שכיף לקבלה. אבל המלה הזו אני חושב, פעמים רבות, אכן מביעה איזה רגש התפעלות או משהו כזה אבל היא חסרת תוכן כפי שניסיתי להסביר

    משעשע להחליף את ה"ר" ב"ל"
    בחור כישלוני
    תחרות כישלונות צעירים
    הכישלון הבא של הכדורסל הישראלי
    וכו'
    להתראות
    אליעז

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: