הכרתי איש. הוא היה שונה מכל האחרים. ואהבתי אותו*

*פגשתי אותו בקרחת-יער והלכנו לנו כך, בלי כיוון, זה היה בארץ הדנובה. (אינגבורג בכמן, מתוך קובץ הסיפורים "שנת השלושים" / 1961 יצא בהוצאת כרמל 2007)

 

עד היום סבורים עמיתיה  של אינגבורג בכמן, כי שמה קץ לחייה משום הלחצים והמתחים שבעולמה הפנימי, שהלכו וגברו ככל שגבר מאבקה בביקורת הפוליטית שספגה וכן בניסיונה לעבור מן השירה לפרוזה. בצאת ספרה "שנת השלושים" לאור, בשנת 1961, היא הופתעה מן הצינה שנשבה אליה על גלי הביקורת.

"המספרת אינגבורג בכמן הייתה ותישאר משוררת שירדה מגדולתה," כך הכריז ריי-רניצקי, האורקל של הממסד הספרותי הגרמני. הוא עשה שימוש בביטוי שבשפה גרמנית יש בו אפילו צביון של הידרדרות לזנות. רצונה העז לנטוש את הביטוי הלירי שמיצה את צרכיה וחדל לספקם, ותשוקתה לגלוש לעולם הפרוזה, התקבל באי הבנה על ידי הממסד הספרותי. ואולם, דווקא בסדרת הרצאות שהעבירה בסמסטר החורף 1959-1960, כשפתחה את הקתדרה החדשה לפואטיקה באוניברסיטה של פרנקפורט שעל נהר המיין, בחרה מגוון מרתק של נושאים וקיבלה על עצמה אתגר אמיתי.

 

אינגבורג בכמן נולדה באוסטריה בשנת 1926 ומתה ברומא, בשריפה מסתורית שפרצה בדירתה, ב- 17 באוקטובר, 1973. כבר מנערותה, סומנה כיוצרת חריפה ומוכשרת, משוררת, סופרת ומסאית ומראשית שנות החמישים, ספריה זכו להכרה והערכה עצומה בארצות דוברות גרמנית. בכמן נפטרה בגיל 47, צעירה לכל הדעות, והבטחה מרשימה בעולם הספרות. היא הייתה ידועה כמתנגדת חריפה למשטר הנאצי, לספרות נאצית ולוחמת עשויה ללא-חת במורשת הנאצית באוסטריה ובגרמניה.

 

הפתיחה הזו באה כדי להציג את דמותה יוצאת הדופן בעולם הספרות האירופי בתקופתה. בכמן נודעה בעיסוקה רב-הפנים במצבה של האישה בעולם המודרני. בשנת 1972, הוציאה קובץ סיפורים "סימולטאן" שבו העניקה לנשים שבסיפוריה, את הזכות לחיות בדיוק כפי שהן, בדיוק לפי דרך ביטוין מבלי להוות סוג של שלטי מחאה קיומית. לבכמן היו קשיים רבים מול הסלון הספרותי האירופי באוסטריה ובגרמניה בשנים ההם, ואף על פי כן, הוזמנה לחנוך את הקתדרה החדשה לפואטיקה באוניברסיטה של פרנקפורט שעל נהר המיין בסמסטר החורף 1959-1960 כשהיא רק בת 33, רבת-כישרון ומרתקת. היא קיבלה על עצמה אתגר אמיתי כשבחרה בנושאים שמהווים את בעיות היצירה הספרותית בת זמננו, והקדימה את זמנה בדיון הזה, שהתרחש בסוף שנות החמישים. דיון כזה, יכול היה להיעשות גם היום, הזמן אמנם הרחיק בכשישה עשורים, אבל נושאים כמו "האני הכותב", "התהלכות עם שמות", "שאלות ושאלות מדומות" ו"על השירים", הם נושאים שנשארים במרכז הדיון הספרותי בכל תקופה. לעולם יישאר הכותב עם הדילמה, מדוע הוא כותב.

רחל אוסטרובסקי, בפתח הדבר לספר שתורגם בימים אלה, המאגד את חמש ההרצאות שנשאה בכמן בפתיחת סמסטר החורף באוניברסיטת פרנקפורט, כותבת:

 

"האם אינגבורג בכמן מאמינה ביכולתו של היוצר לשנות את העולם? ספק רב. ואף על פי כן, אין היא פוטרת אותו מלנהוג כאילו יכולת זו נתונה בידו, שאם לא כן, מה טעם ליצירתו ומה צידוק לקיומו כיוצר?"

 

בחמש הרצאותיה שנקראות בספר "בעיות של היצירה הספרותית בת זמננו", אפשר לראות את בכמן, חותרת להבהרת עמדותיה ויציאתה כנגד מבקריה על נטישתה את השירה והמעבר לפרוזה. בכמן זכתה לאכזבה קשה ממבקריה שהביעו תרעומת על הבגידה ב"דיוקן האישה הצעירה כמשוררת", כדברי רחל אוסטרובסקי, בפתח הדבר לספר. בכמן עמדה על דוכן המרצים והתוותה את רעיונותיה בדרכה. דרך של משוררת ללא משנה סדורה אבל עם הנחות-יסוד המבליטות את דמותה הרוחנית, את יושרה האינטלקטואלי, את כאבה מפני חוליי הזמן וסלידתה מפסיקותיו של מדע הספרות ובעיקר, את דבקותה במטרה שלה להציב תכנים ספרותיים על בסיס קיומי מוסרי.

 

דיוקנה של הסופרת בתקופתה, מעיד על אלה שלא חסכו את שבט ביקורתם. משום מה, היוצר – הוא-הוא הפך לחומר ביד ציבור קוראיו. הגולם עלה על יוצרו והקהל/הקולגות/הסלון הספרותי, דרש ממנה לספק את צרכיו-הוא, בהתעלמו לחלוטין מצרכיה שלה בכתיבה. בכמן הטיפה לכך שהאדם יכתוב תמיד, באשר הוא, ויאמין תמיד, כאמור למעלה, שבכוחו לשנות עולם. והנה, באה מציאות חיה וטפחה על פניה אבל היא לחמה בעמדות החשוכות האלה והמשיכה בקווים הספרותיים שהנחו אותה.

 

קשה לי להתנבא ולהגיד שהיום, דברים כאלה לא היו קורים לנשים כמו אינגבורג בכמן, אבל ללא ספק, העידן המודרני, בצד מצעדי האיוולת שלו, מעניק לאדם היוצר היום, חופש עשייה רחב יותר ויכולת ביטוי בלתי מצונזרת, לטוב ולרע. ייתכן שאילו בכמן הייתה נולדת רק חצי מאה מאוחר יותר, חייה לא היו מסתיימים בצורה טרגית, כפי שנרמז לעיל, וכוח העצמאות שלה, היה יכול להיות לה לעמוד אש שהולך בפני מחנה רב ועצום.

 

    

                                    אינגבורג באכמן

 

 

 

                                                  

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אדר  On ינואר 27, 2009 at 10:16 pm

    ולמי שמתעניינת- תערוכה על חייה המרתקים והסוערים של אינגבורג בכמן במכון ון ליר בירושלים ממש עכשיו

  • נעמה  On ינואר 27, 2009 at 11:37 pm

    יעלה, סקירה מרתקת, הן מההיבט של החשיפה אליה כיוצרת, והן מבחינת השאלות שעולות לגבי יצירה ספרותית בכלל ויחסי יוצר-קהל. תודה. לא מכירה אותה או את הספר. אחפש.

  • מוטי  On ינואר 28, 2009 at 9:19 am

    יעל, הקסמת לי את הבוקר בהצצה מגרה לדמות יוצר שאיני מכיר. לא יכולתי להתנתק מהסיפא שמבטאת יותר מכל את הפער, ה- chasm הזה בין הגשמות להחמצות, כאשר בתווך ניבטת תמיד התקופה המרחב הציבורי שקינן בה ועלגותם כלפי היוצר.

    שאפו על בלוג כל כך אקלקטי בתכניו ועם זאת, עם ניחוחות מוכרים-ידועים של אמירה אישית רכה אבל חקרנית. אשוב גם אשוב.

  • המיתולוגית  On ינואר 28, 2009 at 4:02 pm

    אהובה,
    זהו אחד המה(ות)- אמר, המרתקים שקראתי אֵי.
    מצמיתים בעניין ובאיכות הכתיבה הבלתי מתפשרת שלך לדיוק ולהידוק.
    לא הכרתי אותה, את בכמן עד לקריאת דברייך,
    ואני יודעת כעת, שזהו חור, שעוד מעט יתמלא ברוח שהיא נושאת, וננשבת מכתבך זה.

    איני יודעת אם תגי המחיר עברו למימד פקוח,
    מכיל, קשוב, מתבונן,
    בצ(ע)ר בי כי איני שותפה לך, במבט הטוֹב שאת נותנת לתקופתינו.
    נראה, כי לעולם ישלם אמן את המחיר
    כשהוא פורש את היותו, חשוף ב-אמת,
    ואת הדקיקות השקופה של היופי המיוחד והייחודי
    שהיה פה אלינו,
    אנחנו, בעיוורונינו, בגסות ליבינו, נגלה רק מתוך האומללות המייסרת של מותו.
    אבל,
    לדעת את העשייה הפלאית,
    היא לשרטט את הנוכחות של שאר הרוח
    של ההתעלות.
    ואולי יותר מכל, על כך אני מודה לך –
    על הבקיעה היפהפייה הזו שהבאת כאן,
    להשראה נדירה.
    ….
    תודה אלייך, יעלי.

  • נורית ירדן  On ינואר 29, 2009 at 7:05 am

    תודה יעל על הדברים המרתקים. לא הכרתי את היוצרת הזו ומעניינים התכנים שהעסיקו אותה. בעיקר עניינה אותי השאלה מאיזו נקודת מוצא יוצרים.
    המלחמה שלה על חופש היצירה הנובע מבפנים ולא מתכתיבים של הקוראים, או מאופנות נראית לי חשובה ומהותית. גם כיום אפשר לראות יוצרים שתכתיבים חיצוניים משפיעים על היצירה שלהם וקובעים את פניה.

    ההתעקשות שלה לעבור לפרוזה כי זה היה הדבר הנכון והישר מבחינת תהליכי היצירה שלה, מאד הרשימה אותי.

    נורית

  • איתן זקצר  On ינואר 30, 2009 at 5:00 am

    בהיפוך לדברי פ. פסואה "…מכיר עצמי רק כסימפוניה", בכמן מתבררת כסוליסטית עקשנית, המחיר על טוהר האינדיבידואל נכתב מעצמו.
    תודה שהבאת.

  • יעל שכנאי  On ינואר 30, 2009 at 3:07 pm

    תודה, אדר.
    אעלה לירושלים למכון ואן-ליר.

  • יעל שכנאי  On ינואר 30, 2009 at 3:08 pm

    תודה שביקרת כאן.
    חפשי חומר עליה. היא מרתקת בעיניי.

  • יעל שכנאי  On ינואר 30, 2009 at 3:12 pm

    מחמאות מחממות-לב הרעפתי כאן עליי.
    מקווה שתמשיך לבקר פה. משתדלת שהבלוג יהיה מגוון, בדיוק כמו היצירה והאמנות שבעולם סביבנו.

  • יעל שכנאי  On ינואר 30, 2009 at 3:16 pm

    את צודקת בדברייך שהאמן לנצח ישלם מחיר, אבל אני חושבת שהיום, בתקופה הזו של האלף השלישי, חופש היצירה רחב יותר מבעבר. אמן, מטבע יצירתו הוא בודד בתוך היצירה שלו ולנצח יכוון אליו חצי ביקורת, אבל היום הוא פוחד פחות לעמוד על דעתו בעוד שפעם, ובעיקר בחצי השני של המאה העשרים, הקושי היה עצום וההדיפה של שבט הביקורת הנוקבת הייתה חדה ולעתים קרובות בלתי מתפשרת.
    תודה שהיית כאן, מיתולוגית.

  • יעל שכנאי  On ינואר 30, 2009 at 3:20 pm

    נורית, היא ידעה בהחלט על מה היא מתעקשת. הפרוזה שלה מצוינת. נסי לחפש את הספר "שנות השלושים". ספר נפלא בפני עצמו. רק שנים אחרי שנכתב קיבל הערכות מרגשות ומפרגנות.

  • יעל שכנאי  On ינואר 30, 2009 at 3:22 pm

    יפה כתבת, איתן. הקבלה יפה בין הסימפוניה של פסואה באישיותו (בציטוט שבראש הבלוג הזה) לעצמאות היצירתית והעיקשת של בכמן.

    תודה שבאת, איתן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: