צער גידול בנות או הרווח בין הגבר לחולצה של בתו

אני ואפסי / רן יגיל

 

הוצאת כרמל בשיתוף עם "עמדה".

 168 עמודים, ישראל – 2008  

 

 "אני ואפסי" הוא ספר שונה מספרים רבים שיוצאים פה לאור לאחרונה גם על שום השפה שלו וגם בגלל הנושא שהוא עוסק בו. בשנות השמונים, היה בארץ גל פורח של ספרים שעסקו ביחסי אמהות-בנות. דווקא בנושא מורכבות הקשר בין אב לבתו,  לא זכורים לי ספרים רבים למעט "בתו" של יורם קניוק ו"אבי, בתו" של יעל דיין, וייתכן שעוד אחד או שניים שפרחו מזיכרוני. 

רן יגיל פורש בספר הזה שתי עלילות מקבילות. האחת, של סצנת הפאנק והמוזיקה של שנות התשעים בישראל ומעט בלונדון, והאחרת – מערכת היחסים הקשה בין ישראל ידעון, יבואמן/אמרגן ידוע בארץ, ובתו, איילת ידעון, נערה דעתנית ומניפולטיבית, בועטת ומורדת שמנסה לסלק את הוריה מחייה והולכת בדרך אינדיבידואליסטית, הרסנית וקיצונית. הספר של יגיל, למרות היותו בן 168 עמודים, נקרא במהירות חסרת מעצורים כמעט כמו גיבוריו. הוא מבולבל/אינטיליגנטי/מתובל בהומור עצמי והרסני, וגם חברתי ועוקצני, והכול במינון הנכון.

רן יגיל מתרפק בנוסטלגיה גם על חיי הבידור והספרות של שנות השבעים בארץ, דרך דמותו של ישראל ידעון. הוא משלב את אורי זוהר, אריה רן שהוא דמות סופר/משורר/אמן בדיונית שניתן לזהות מי היא, לחדי-העין שבינינו, את אביו, גדי יגיל, אמרגנים כמו יהודה טלית ועוד, כל אלה נמצאים שם, ויוצקים אמינות רבה לסיפור המסגרת. סיפורו של ישראל ואישתו, רותי ידעון, זוג שעוסק באמנות ישראלית עד שבסופו של יום, מגלה כל אחד מהשלישייה הזו, שבעצם, אין להם הרבה מן המשותף. ייתכן שזה קורה במשפחות רבות, בלי דרמות מיותרות, אבל נפשה הרגישה של איילת ידעון – שאבא שלה, מילדותה העיקשת והאנוכית, כינה אותה "אני ואפסי" והכינוי דבק בה לתמיד, עד ששכחו את שמה האמיתי – מיוסרת, ולא יודעת מנוח. היא מחליטה ללכת בדרך שלה, חסרת הגבולות, בכנות מוחלטת, בלי פילטרים, בלי התחשבות בחברה, באמות המוסר, בכבוד כלפי הורים והיא מתחברת לעשיית אמנות משל עצמה. מוזיקה, הקמת להקת שוליים, עבודה בזנות כנערת ליווי, ושוד בנק. 

אין גילוי עריות בספר הזה. אבל רן יגיל לא פוחד מללכת על הקצה עם הטאבו הזה. הקשר הטבורי בין האב לבתו, צנוף כפקעת שקשה להתירה. הילדה בועטת והאב לא מרפה ולא משחרר את האחיזה, גם בלי ידיעתה. היא מתעבת אותו ואת מה שהוא מייצג. הכסף, הכוח, הפרסום. אבל כשהיא מסתבכת ונעצרת בלונדון, הוא מגיע לשחרר אותה בערבות. היא מבקשת שייעלם מחייה אבל כמו גבר נבגד, הוא עוזב את עבודתו, עוזב את עיסוקיו, כולל את אשתו שעברה לגור בבית אחר ולהתעמק בציוריה, שוכר קאדילאק, מטמין מיקרופונים בדירתה ובפיצוצייה שהיא עובדת בה, ועוקב אחר חייה, 24 שעות ביממה, מחשש לגורלה. 

מוקדם יותר בספר, כשהגיבור מחכה בבית מלון לנערת ליווי, בתו נוקשת על הדלת וההלם צפוי. היא מגלה שאביה נואף בוגדני והוא מגלה שבתו מרוויחה את לחמה בזנות לזמן קצר-מועד. עד שתאסוף מספיק כסף מלוכלך כדי לנסוע ללונדון ולעבוד על המוזיקה שלה. אני ואפסי לא מפסיקה להפתיע לאורך כל הספר אבל אביה לא מוותר ומאמין שבכוח האהבה ושמירה עליה, הוא יצליח להחזיר אותה אליו.

הסוף הקשה של הספר, מטלטל בעוצמה שלו. ההקבלה בין זיון חד פעמי וצולע עם אם בתו שבינתיים התגרשה ממנו, וזיכרונות מחיי היומיום שלו בפגייה של אני ואפסי, שנולדה 980 גר' ושרדה, למרות שהגיחה לעולם בשבוע ה-24 להיריון. המוות והחיים משמשים בערבוביה בסצינה קשה בסוף הספר, ממחישים עד כמה באבחת רגע ובנגיעת קולמוס, אדם קונה עולמו בשעה אחת, וגם מחריבו בשעה אחת.

חיים ומוות ביד הלשון האוראלית והמדברת, הפיזית, הנפשית, המינית והרוחנית. אדם מגיח מן העולם ונאסף ממנו בהרף עין, והכול – אבק ברוח. משם, בלתי נמנעת הסצינה האחרונה ביותר של הספר, וסיומה שמותיר את הקורא עם יובש בפה ולב הולם וכדי שלא להרוס לכם את חווית הקריאה, לא אכתוב על כך. 

השפה של הספר היא מהירה ועכשווית. לעתים נדמה שיש פה טעויות עריכה, אבל כשמתקדמים בקריאה, מבינים שזו השפה המדוברת של הספר, של הלך הרוח של המחבר ושל דמויותיו, ואין דרך אחרת לכתוב את העלילה הזו. האפיון הזה חשוב מאוד בבניית העלילה ובזה נוכח הקורא רק כשהוא מתקדם לאורך דפי הספר.

 

אני יכולה לדמיין את הספר הזה הופך לתסריט. זו יכולה להיות דרמת טלוויזיה מצוינת. ספר חזק וחשוב, שלא פוחד לגעת בפצעים פתוחים, מדממים ולא פשוטים, של חוויית הורות  בשנות התשעים והאלפיים, בדור ישראלי חדש ובועט.

 

                                        אני ואפסי

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • חנה בית הלחמי  On ינואר 14, 2009 at 3:15 pm

    נשמע ספר ראוי לקריאה, תורו יגיע 🙂

  • שלומי  On ינואר 14, 2009 at 4:22 pm

    לצלם מישהו או מישהי קוראים את הספר הזה. מעניין אם אני יצליח

  • יעל שכנאי  On ינואר 14, 2009 at 5:13 pm

    באמת לונג טיים. 🙂
    מומלץ בחום לקרוא.

  • יעל שכנאי  On ינואר 14, 2009 at 5:14 pm

    הצצתי לך בבלוג. מרשים ומקורי לצלם מישהו עם ספר ולראיין אותם.

    תודה על התגובה פה.

  • לוסי  On ינואר 14, 2009 at 5:38 pm

    אם כי עוכר שלווה משהו…אבל בהחלט מסקרן אחרי שקראנו כמה ספרים עלא אמהות ובנות

  • אונה  On ינואר 15, 2009 at 5:06 pm

    הייתי שמחה לקרוא את הספר בל לדעת את חלק מהדברים ולהיות מותעת מהם
    חבל
    ותודה על ההמלצה

  • יעל שכנאי  On ינואר 18, 2009 at 8:26 pm

    תודה. עוכר-שלווה משהו, אבל מי אמר שאין דברים עוכרי-שלווה בעולמינו? :)))
    מה שבטוח, מרתק לקרוא שם על ההתמודדות הזו. היא יוצאת-דופן בהחלט, בספר הזה.

  • יעל שכנאי  On ינואר 18, 2009 at 8:27 pm

    אם תקראי את הספר, תביני שלא חשפתי אפס-קצהו. אני בהחלט ממליצה. לא חושבת שמשהו ממה שכתבתי יקלקל לך את הקריאה.

    תודה שהיית כאן 🙂

%d בלוגרים אהבו את זה: