המוות גר בחדר השינה שלך ושל ורדה, אבל הוא גר בנועם, בנוחם, בשלווה. הוא לא מאיים

בזמן האחרון אני מפתחת מומחיות בקריאת שפתיים ויכולה ממש לראות איך אתה לוחש לה בשקט, תוך כדי ניגוב המצח במגבת לחה, "תנוחי, ורדה, תנוחי, הכול בסדר."  החלון של הסלון שלי, רחוק עשרה מטרים, אולי עשרים, מחלון חדר השינה שלכם וכבר חודשיים חלפו מאז הביא אמבולנס את ורדה מההוספיס. השכנים אמרו שהתעקשת לתת לה למות בשלווה בבית, ליד הקירות המוכרים לה, ליד האנשים האהובים עליה. לפעמים מתחשק לי לרדת את שלושת הקומות שאצלי, ללחוץ על האינטרקום ולשאול אותך אם אתה צריך עזרה, אם אתה רוצה שאחליף אותך בטיפול, מדי פעם. אבל אני פוחדת שזה יתפרש לא טוב. כאילו אני אורבת לאלמן עוד לפני שהתאלמן, מעבר לעובדה שאין לי מושג מה שמך.

 

בשעות בין הערביים, אחרי שאני חוזרת מעבודתי כמגיהה באחד הירחונים הנחשבים, מבלי להוריד את הנעליים שהעקבים הגבוהים שלהן מעיקים על קרסוליי, אני ניגשת לחלון הרחב בסלון דירתי. לאחרונה התקנתי חלונות שמאפשרים לי להביט במתרחש בחוץ, מבלי שהחוץ יוכל לפלוש אליי הביתה. אני רואה את הפיליפיני שמחליף אותך כמה שעות ביום ולעיתים גם בלילה, תולה את שקית  העירוי החדשה, מטפטף את מנת המורפיום לתוך השקית, שייכנס ישר לווריד ויקל על כאביה של ורדה, יכניס אותה לטשטוש תמידי, שתוכל להיפרד מהעולם הזה, במינימום כאבים.

 

חיי סובבים סביבך, לאחרונה. הקלות הבלתי נסבלת של המוות שקורם עור וגידים מול חלוני, מרתקת אותי. מעולם לא חשבתי על מוות בצורה חיה כל כך. הנה, מותה של ורדה נבנה לבנה אחר לבנה, נדבך אחר נדבך, והכול בשקט מופתי. מיטתה סדורה בניקיון, פניה חיוורים אבל נקיים ותסרוקתה מעוצבת. בחדר סביב תלויות יצירות של אמנות מתקופות שונות וניכרת חיבתה לצילום ולפיסול. המוות גר בחדר השינה שלך ושל וורדה, אבל הוא גר בנועם, בנוחם, בשלווה. הוא לא מאיים, הוא בתהליך פרידה חי, אפשר אפילו להאמין שריח של נרקיסים ופלומריות שולט בחדר ולא ריחו החמוץ של המוות. הפיליפיני מיטיב את הכרית סביב ורדה, הופך אותה לצד, ופניה מתעוותים לרגע בכאב. בקריאת שפתיים מהירה, אני רואה שהיא שואלת: "איפה הוא?" שפתיה בקושי נעות, אבל מבטי מדויק וצופה בכל סדק בשפתה התחתונה והעליונה, בכל אות גרונית שנחבאת במעמקי הלוע היבש. הפיליפיני עונה "ישן" וורדה מחייכת. נדמה שהיא שמחה שבעלה נח מעט לפני שיחזור לעמוד על משמרתו, לידה.

 

אני נפנית לכיור המטבח שלי, שוטפת כמה כוסות וצלחת שנשארו מהבוקר ושופתת את הקומקום לקפה של לפנות ערב. אחרי הסוכרזית והבחישה, אשוב למקומי בכורסה שמול החלון, אשמור עליך ועל ורדה במרחק נגיעה. קרובה כל כך אבל גם רחוקה שנות אור. אם תראה אותי מחר, למטה, ליד פחי הזבל, או מוציאה את העיתון מתיבת המכתבים ואחר כך מטיילת עם הכלב, לא תוכל לשער בנפשך איך בדיוק מוחלט אני קוראת את שפתיך היבשות, מלטפות במילים את ורדה, יום יום, כמעט מדי שעה, "תנוחי, ורדה, תנוחי."

 

 

(קטע מתוך רומן שבכתובים)

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה לוי  On אוקטובר 2, 2008 at 6:57 pm

    יפה (בעצם נוגה) וכואב

  • תרצה  On אוקטובר 2, 2008 at 7:27 pm

    אך מאוד אנושי.

  • לוסי  On אוקטובר 4, 2008 at 12:45 pm

    יעל, זה פרגמנט יפהפה ועצוב.הבדלי הפרספקטיבה שלה כנים : רחוק אך מספיק קרוב כדי לראות בעיניים וקרוב ללב אך רחוק מספיק כדי לא לעבור לצד השני.מעוד מעניין.לוסי

  • יעל שכנאי  On אוקטובר 5, 2008 at 12:43 pm

    תודה.

  • יונה דורון  On ינואר 28, 2009 at 5:34 pm

    עשית לי חשק לצלול לתוך הרומן הזה. אהבתי במיוחד את המשפט "המוות נבנה לבנה אחר לבנה…", מצמרר ומדויק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: