מדוע אין היסטוריה פרט לילדותנו?

 

 

אני מעתיקה לכאן שיר של שרון אס.

אחרי השיר, יופיע קטע פרוזה שכתבתי ככתיבה אסוציאטיבית חופשית שעלתה על דעתי כשקראתי את השיר הנפלא הזה.

 

 

אֲנִי מְזַמֶּנֶת אוֹתָךְ, מוּזָה צְהובָּה

לַעֲמוד מֵאֲחוֹרֵי כְּתֵפִי וְלִלְחושׁ:

"בַּמַּעֲבָרִים, הָעומֶק הוּא הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר."

כּוֹתֶבֶת תֵּחַת יָדִי,

מַדּוּעַ אֵין הִיסְטוֹרְיָה  פְּרָט לְיַלְדוּתֵנוּ?   

*  

בַּצַּד הָאִטִּי שֶׁל פָּנַי

יושׁבת יַלְדָּהּ בְּכִסֵּא עָמוק,

אוֹרְחִים מַחְלִיקִים אֶת שַׁעֲרָהּ הַנּוֹצֵץ

וְהַזְּמַן נִמְנֶה בֵּינֵיהֶם

 

עַל פִּי סִימָנֵי גְּדִילָתָהּ.  

*

מוּל זְרוֹעוֹת הָאוֹרְחִים הַנִּשְׁלָפוֹת כְּתַנִּינִים

 

לִתְפּוס בַּיַּלְדָּה הַמִּתְנַעֲנַעַת כַּחֲרוּז  

 

פִּתְחֵי גּוּפָה נֶחְתָּמִים

 

לְעַפְעַפֵּי אֶבֶן.  

*  

 

רָחוֹק מִדַּעַת הָאוֹרְחִים הַפְּזוּרָה

בַּגַּן כְּצִמּוּקִים מְכַרְסְמִים לְמֶחֱצָה

נִשְׁעֶנֶת אִינֶנָּה, מַלְכַּת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ

עַל עֵץ תַּפּוּחֵי הַהוֹלוֹפוֹ

וְצוֹחֶקֶת בִּבְרָכָה לֶחָרִיץ הַנֶּהֱדָר

 

הַנִּפְתָּח בֵּין רַגְלֶיהָ  

 

גּוּפָה הוּא

פֶּלֶא  רַק מַתְחִיל.

 

 ©כל הזכויות שמורות לשרון אס, מתוך הפואמה "אם ההר נעלמה"  / שער ראשון – ילדות נצחית

—————————————-

מול חלון חדר ילדותה של אחינועם, שמש מסנוורת בין ענני צמר-גפן לבן, ומתחת, כשהיא מתכופפת מעבר למעקה החלוד, גן מדיף ריחות חרוב וגפן שאבא שתל כשהייתה בת שמונה. אבא ואמא מתים זה שנים והבית, בית ילדותה, זועק בעירומו, עומד נזוף כמו ילד שנשכח בגן והדלתות נעולות והצעצועים נסתלקו והלכו.  

שכחה וזרות עומדות שם, ועם זאת, אחינועם מתכווצת בשיפולי הבטן, גופה כמו יולד את עצמו מחדש. מתווך הדירות מראה בקומה התחתונה את הבית לקונים שראו את הפוטנציאל הגלום בו, אבל אחינועם יושבת בחדרה, מביטה החוצה ומחפשת את בובה ימימה שחסרה רגל ועין וצמר הגפן שמילא את בטנה הוורדרדה, נשר דרך חור בתפר צדדי. היא זוכרת את הבובה שנעלמה בין שיחי הגפן כשהסתתרה שם, בת עשר, כשהבית המה אנשים שבאו לצפות בפלא המתבגר אל מול עיניהם.  

 "ראו כמה יפה היא, בתי," הייתה אמא מתגאה והאורחים היו צובטים בלחי, מעבירים יד על השיער הבוהק ומשתאים נוכח העיניים וגומות החן ושפתי הדובדבן שלה.  

אחינועם מחפשת את הבובה בעיניה ולרגע, כשנדמה לה שאין סיכוי שתימצא, היא רואה הבזק של תלתל בלונדיני זרוק בין זרדים רחוקים בצד האפל של הגן.היא גומאת את המדרגות הלולייניות ורצה החוצה, כמעט דורסת את המתווך והזוג הטרי, גבר מעונב ואישה בלונדית שמגדלת בטן הריונית, דור חדש לגן הגפן והחרוב שלה.  

 

הריחות בגן מתערבבים לה עם הזיכרונות. החיים מתחילים ונגמרים פה, היא חושבת. היא רצה לכיוון שבו היה נדמה לה שהתלתל הבלונדי נצץ, מחפשת את ימימה ואינה מוצאת. כמו הלך במדבר, מול חזיון פאטה מורגנה מתעתעת, היא נופלת לצד העץ הכורע תחת עומס הפרי המתוק, חרוב ועוד חרוב, הם באים אל פיה כמו דבש אל הלוע, כמו יניקת תאווה, כמו אבן שואבת. בובה ימימה איננה אבל עין זכוכית כעין נמר, מוטלת במקום שבו הייתה יושבת, מלכת שמים וארץ, מתנענעת כחרוז.  

 

היא נרעדת.  

פיה מלא חרובים דביקים ודבשיים, נוזל מתוק ניגר מפיה והיא מאגרפת את העין הבוהקת ומכניסה לכיסה, כמו קמע. זיכרון ילדות נושכת.  

בפנים היא רואה את הבלונדית ההריונית ואת הגבר המעונב פותחים את דלתות החדרים, מריחים את זיעת הבית וריחות התבשילים של אמא שלה. הם מתעכבים בסלון, במקום שבו עמד הפסנתר שאמא ניגנה עליו והיא הייתה שרה. שירים של אדית פיאף, של ז'אק ברל, כמו שאמא לימדה אותה. יפה שלי, את יחידה ומכושפה שלי.  

הם גונבים לה את הילדות המזויפת והמתוקה, הטובה והרעה, המחבקת וההודפת ועוד רגע, עוד מעט קט, הבית הזה, יתמלא ריחות זרים, בקירות המטבח ידבק ריח תבשיל זר ונזיד עדשים גנוב.  

אחינועם מתרוממת מהדשא הטחוב, פיה עדיין מלא חרובים ואצבעותיה דביקות. היא אוספת את שולי שמלתה, תחתוניה נקרעים, נאחזים בקוץ ובדרדר, ושריטה אדומה מעטרת את ירכיה. מדממת היא רצה פנימה, מבקשת להשהות את החלטת הקונים, להחזיר לה את ריח שמיכות המיטה שלה, מצעי הוריה, הבושם הכבד של האורחים, הפסנתר, האהבה המזויפת והשקרנית, התאווה המנקרת בין רגליה.  

במרחק נשמעות צריחות העורבים.  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • לוסי  ביום יוני 14, 2008 בשעה 12:44 pm

    כתוב נהדר ונוגע.אני מבינה שהשיר הביא אותך אסוציאטיבית לכתוב את קטע הפרוזה הזה. אבל למה את מגדירה את זה ככתיבת אסוציאטיבית?אני שואלת, לא כביקורת אלא כדי להגדיר לעצמי מה זו כתיבה אסוציאטיבית וכתיבה אוטומטית. אלה טכניקות שמעניינות אותי בכלל ובאמנות, הסוריאליסטים הרבו להשתמש בהן.

  • יעל שכנאי  ביום יוני 14, 2008 בשעה 12:52 pm

    תודה על התגובה שלך.

    אני אוהבת לפעמים לראות מה טקסטים של אחרים יכולים להוציא ממני מבחינת יכולת הכתיבה בפרוזה. הטקסט הזה הוא לא טקסט שחשבתי עליו לפני שקראתי את השיר. כשקראתי את השיר, ממש ראיתי לנגד עיניי את התמונות האלה והתחלתי לכתוב אותן. נכון, בהמשך הכתיבה, בערך באמצע, הרגשתי לאן אני רוצה להגיע כבר מתוך עצמי ולא במנותק מעצמי, אבל הבסיס ההשראתי היה מהכתיבה של השיר הזה. לכן הגדרתי את זה ככתיבה אסוציאטיבית כי ה"מלכתחילה" שלה, בא כתוצאה מהשיר, אחרי זה כבר הפלגתי עם הדמיון של עצמי תוך הסתכלות חוזרת לשיר שלה ולמקומות שהמשוררת התעכבה עליהם.

    ולוסי,
    זה בסדר לשאול גם כביקורת 🙂 זה שיח נפלא עם אנשים יוצרים מכל תחום באמנות, ואני אוהבת את זה. כך מתעוררות מחשבות ותובנות אצל כולנו.

    תודה.

  • אודי אפנג'ר  ביום יוני 14, 2008 בשעה 1:33 pm

    הפרידה הזו, מהבית שאהבת. מילדותך. איך. איך לקחת לי את הלב ושברת ככה עם הטקסט הזה

  • יעל שכנאי  ביום יוני 14, 2008 בשעה 3:39 pm

    תודה.
    אבל אחינועם היא לא אני, והבית לא ביתי. זה קטע ספרותי נטו.
    שמחה שנגע בך כל כך. 🙂

    תודה על התגובה שלך.

  • חנה בית הלחמי  ביום יוני 14, 2008 בשעה 6:40 pm

    כבר הגבתי לך פעם, דומני שבקפה, על היכולת הזו שלך לרקום סיפור, ולהשאיר אותי – הקוראת – "דבוקה" אליו.
    תודה גם על השיר, מקור ההשראה לקטע.

  • יעל שכנאי  ביום יוני 14, 2008 בשעה 7:31 pm

    נעים לשמוע שאת "נדבקת" למה שאני כותבת. שרון אס נפלאה והיא בהחלט מקור השראה ראוי.

    תודה.

  • דנה L  ביום יוני 22, 2008 בשעה 6:35 pm

    פשוט כל הכבוד על כתיבה מרגשת.

  • יעל שכנאי  ביום יוני 23, 2008 בשעה 10:27 am

    תודה מכל הלב.

כתוב תגובה לחנה בית הלחמי לבטל