פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא סופר

 

                                                    

 

אז זהו ש…
זה לא ממש כך, אבל באופן מטאפורי – אכן כן.

 

 

 

                                                  

 

פעם, בילדותי, וגם בנערותי, סופרים ומשוררים היו עמוס עוז, א.ב. יהושע, יעקב שבתאי האגדי, וירג'יניה וולף, סילביה פלאת', גבריאל גרסייה מארקס, ש"י עגנון, משוררים כמו ביאליק, פן, אלתרמן, לאה גולדברג, ואנחנו – כולנו קדנו קידה עמוקה, נרעדנו כשחלפו על פנינו ברחוב, השתנקנו כשקיבלנו חתימה על ספר, הנחנו אותם מתחת לכרית, נשמנו את הדפים והריחות, הקולות והמראות, צרבנו את פניהם, נתלינו על משקופי דלתות אודיטוריום כשהם הירצו על משנתם הסדורה ואופן כתיבתם והתבשמנו, אחחח, כמה התבשמנו והשתכרנו ממילותיהם, מיצירותיהם ומניתוח היצירות על ידם ועל ידי אחרים.

 

                                               

 

                                                 

 

 

                                               

 

                                                

 

                                            (אגב, פעמון הזכוכית, דוגמה מצוינת לסיפור אוטוביוגרפי במסווה של סיפור סמי-בדוי-חלקית בשמות אחרים ובפרטים מעט מטושטשים מאלה של המחברת. ומעבר לכך, כל מה שסילביה פלאת' כתבה, ראוי היה שייכתב ורק חבל שהלכה מאיתנו לפני שהספיקה ליצור עוד ועוד.)

 

 

שנים חלפו ופני המו"לות בישראל השתנו. אנשים כותבים את חייהם כל הזמן. ספרות כבר אינה רק סיפורים מדמיונו הקודח של הסופר. לא עוד רימונה מ"מנוחה נכונה" וחנה גונן "במיכאל שלי" שטורפים את לילותנו, לא עוד גליה מ"חתונתה של גליה" של א.ב. יהושע, ו"גירושים מאוחרים", או מאיר של יעקב שבתאי. כולנו כותבים. כולנו סופרים, כולנו יודעים את התורה…

 

העשור האחרון במו"לות מסמן מפנה חד בישראל לכתיבה האוטוביוגרפית במסווה של ספרות. כשאני כותבת את זה, אני לא נוקטת לשון שיפוטית בעניין. יש כתיבה ויש כתיבה. יש אנשים שכותבים את חייהם באופן שקשה שלא לעמוד ולהשתאות ממנו. יש אנשים שמרגישים שאם הם פתחו בלוג ברשת, הנה כי כן, כבר הם יכולים לכתוב ספר. הם בהחלט מאמינים שכל הגיג מחייהם הנפתלים, ילדותם העשוקה, הוריהם שהיכו אותם, בעליהן שהתעמרו בהן, ראוי מבחינתם שייכתב בספר, שיראה אור ושהעולם ישמע, יידע ויקוד קידת כבוד.

 

אישית, ההעדפה שלי היא ספרות נטו. לא אוטוביוגרפית. גם כקוראת וגם כמו"לית. עדיין, אני מודה, ישנם ספרים שיצאו גם בהוצאה שלי, שהם ספרים המבוססים על חייהם של מי שכתב אותם, אבל הכתיבה הייתה ראויה ואני אומרת את זה ללא כחל וסרק, בלי שום נימה צינית. יש מי שכותב את חוויותיו באופן מרתק, ספרותי, וראוי בהחלט להיקרא על ידי כספרות לכל דבר. לעומת זאת, הריבוי הזה, של אנשים שמאמינים בכל לב שהם יתעדו את חייהם בספר, כמו על בימת בלוג ברשת, כחול אשר על שפת הים, בעיניי זו התנהלות שחוטאת לספרות האמיתית, המשובחת.

 

לא מזמן הגיעה אליי בחורה צעירה לפגישה. היא התעקשה שלא לשלוח את החומר במייל וביקשה להביא אותו פנים אל פנים. הסכמתי ברגע של רצון טוב ושעת חסד. תוך כדי הפגישה, עילעלתי, ובמיומנות של אדם שרואה עשרות ומאות טקסטים בשבוע, מהעמוד הראשון והשני הבנתי שזה חומר ל"יומני היקר" או לבלוגספירה וממש לא לספר ראוי. שטחתי בפניה בעדינות את המשנה שלי בדבר תיעוד חיים, סוערים ככל שיהיו, כספר, ופניה נפלו.

 

ההעדפה הברורה שלי היא לכתיבה נקייה נטו. גם אם היא נוגעת בנימים אישיים של הכותב, היא צריכה להיות שזורה בעלילה שונה, בגוף שלישי, כסיפור בפני עצמו ולא כעדות מכלי ראשון לחייו של אדם. בעיניי, זהו חטא המציצנות של האלף השלישי, המאה העשרים ואחת. הכמיהה הזו לדעת ולפשפש בחייו של אדם עד לשד עצמותיו ואם העולם מוכן לקרוא, למה שאנשים לא יכתבו? אם אנשים היום מתים לדעת אם תקפו אותך מינית בילדותך ואם נאנסת ואם היה גילוי עריות במשפחתך ואם היו לה נישואים אומללים ואם ילדייך חולים במחלות גנטיות שונות ואם את או אתה נואפים סדרתיים ואם אתם באים חשבון עם הוריכם, ילדיכם, משפחתכם, אז למה שאנשים לא יספקו להם את הכתיבה הזו?

 

הזוהי ספרות?

 

 

 

 

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • צבי  On יוני 9, 2008 at 7:41 pm

    נדמה לי, שייקשה לחלוק על כך שהמרחק בין "שפיכת הקרביים" האוטוביוגרפית [וגם שפיכת קרביים אחרת] לבין ספרות לשמה, אינו יכול להיות במחלוקת. אוטוביוגרפיה עשויה להיות שזורה בעלילה, ועדיין אין בכך די ליצור סיפורת ראויה לשמה. כל שכן, סיפור שכל כולו נשען על יצר המציצנות שכה רווח במקומותינו.
    נדמה לי, יעל, שגם נסכים, שמאידך גיסא קיימות דוגמאות לסיפורת, ואף לסיפורת במיטבה, שנשענת על יסודות אוטוביוגרפיים.
    ואם הסכמנו עד כה – אולי אף נסכים שישנה סיפורת החפה מכל יסודות אוטוביוגרפיים, או כזו שנועדה לספק את יצר המציצנות, ועדיין נסווגה כסיפורת גרועה. לטעמי, רבים מהסופרים העכשוויים כותבים מלל שיסודות ביוגרפיים נעדרים ממנו, ועדיין איכות הכתיבה והסיפורת רעה.
    ומכאן אני מגיע לקושי שלי – מדוע בחרת למקד את ביקורתך על ציר מרכזי המבחין בין סיפורי "יומני היקר", כהגדרתך, לבין היסוד העלילתי.
    אולי המאבחן בין סיפורת ראוייה לבין מלל אחר [יהא כינויו ויהא סיווגו כאשר יהיו]
    הוא ה כ ש ר ו ן – הכשרון לטוות סיפור טוב??
    מצידי שלי – ברשותך – מה שמאפיין רבים מהמספרים והסיפורת העכשוויים הם – רדידות לשונית, רדידות רעיונית, תפיסת עולם ותפיסה/ידע תרבותיים צרים כנמלה, וכדומה.

  • מיכל  On יוני 9, 2008 at 8:06 pm

    סבורה שהמדד לאיכות הכתיבה אינו אם היצירה אוטוביוגרפית או לא. מובן ש'סופר' אמור להיות מסוגל לטוות עלילה, ולאו דוקא לספר אודות תובנותיו, קורותיו, משבריו והחלצויותיו, אך אין ספק שחומרים אישיים (או כאלו שהכותב מכיר מסביבתו) תמיד יהיו שזורים בכתיבה ברמה זו או אחרת, אם בתובנות, אם באיפיוני דמויות או בדרך מחשבתן ועוד.

    גם רדידות לשונית, כפי שהגדיר צבי כאן, אינה יכולה להבחין לבדה, למרות שיש לה חלק נכבד. היא בוודאי יכולה להיות מאפיין הכרחי אך כזה שאינו מספיק. וגם כאן, שכתוב של עריכה טובה, אני מניחה יכול להוסיף משהו.

    אלא שרדידות מכל סוג שהוא, או אם נחמיר, העדר יכולת יוצאת דופן להעמיק ולפתח נושא, תמה עלילתית, אנושית ולוגית לכדי מופת היא המאפיין הקרוב ביותר שיכול להעיד על היותו של אדם סופר או לא.

    עכשיו נותר להוסיף את המגע האנושי, האמפתיה, ידיעת האדם והעולם, ראית הפרטים, ושילוב כל אלו בדרך יוצאת דופן שיוצרת את הקסם. אצל הקורא, לא אצל זה שכתב 🙂

    קשה להכיל את כל אלו ביצירה אוטוביוגרפית. לא בלתי אפשרי, אבל לא סביר שלא תהיינה תוספות מן החוץ או שינויים מהותיים, שהם עבור היצירה גרידא. אולי התכוונת לכך, יעל?

  • ענת פרי  On יוני 9, 2008 at 8:29 pm

    תתחילי בזה שתימנעי מכתיבה בעצמך.

    זה בהחלט ייטיב עם עולם הספרות.

  • יעל שכנאי  On יוני 9, 2008 at 8:45 pm

    פששש,
    מכה מתחת לחגורה,

    נעים להכיר אותך, אישה יקרה, נעימה ומנומסת וכלל לא צרת עין, קנאית ואומללה.

    חג שמח לך, יקירה, רק אנרגיות טובות שיהיו לך.

    שאי ברכה.

  • יעל שכנאי  On יוני 9, 2008 at 8:58 pm

    הדברים שכתבת טובים ונאים ואיני חולקת עליך. אין ספק שכישרון הוא כישרון הוא כישרון, כשאדם כותב. מאידך, רבים האנשים שכותבים פשוט יומנים אישיים ומאמינים שזו ספרות, מאמינים שתיעוד חייהם הוא בעצם ספרות העומדת בפני עצמה. מצד שני, אנשים אלה, טובים ככל שיהיו, יהיו אנשים של ספר אחד משום שאם הם מסוגלים רק לכתוב על חייהם ולתעד אותם, מסתבר שלא יוכלו לכתוב להם כרך ב' ובוודאי שלא להמציא את חייהם מחדש.
    יש כל כך הרבה פרמטרים להבחנה בין ספרות רעה לספרות טובה, ומיקדתי כאן נושא לדיון, לאו דווקא דבר שהוא היחיד והמרכזי בעניין מהי ספרות טובה. הרי לא אוכל לדון כאן בפוסט אחד על כל הפרמטרים כולם שיפרשו לעיני הקוראים את מה שנחשב ראוי או לא ראוי. בכל מקרה, לגופו של עניין, אכן, הדברים שכתבת בעניין רדידות לשונית, תפיסת עולם ורדידות רעיונית צרה כנמלה, נכונים ואני מסכימה להם לחלוטין.

  • יעל שכנאי  On יוני 9, 2008 at 9:07 pm

    ורוצה להבהיר, אולי גם לשאר הקוראים שאולי לא הבינו לגמרי את הדברים שאליהם כיוונתי.

    אין עוררין שגם יצירות אוטוביוגרפיות יכולות לעמוד כספרות בפני עצמה. והראייה שכתבתי בעצמי כאן למעלה, שיש כתבים כאלה שהם ראויים ביותר ומלאי כישרון ומרתקים את הקורא. מאידך, רציתי כאן גם להעלות את הנקודה, שבשנים האחרונות יש יותר כותבים במקומותינו, מאשר קוראים… וזה אולי הרבה בגלל הבלוגספירה, בגלל היד הקלה על המקלדת, בגלל הפתיחות שלנו כאנשים לחברה שאנחנו חיים בתוכה ואהבת המציצנות וסיפורי המשפחות של האנשים שסביבנו. כל אלה, כנראה, גורמים לאנשים לכתוב על עצמם בלבד, הרבה יותר מאשר יצירות בדיוניות יותר, שעלילה בדיונית טווייה סביבם בכישרון רב.

    את כתבת את הדברים הבאים:

    "רדידות מכל סוג שהוא, או אם נחמיר, העדר יכולת יוצאת דופן להעמיק ולפתח נושא, תמה עלילתית, אנושית ולוגית לכדי מופת, היא המאפיין הקרוב ביותר שיכול להעיד על היותו של אדם סופר או לא.

    עכשיו נותר להוסיף את המגע האנושי, האמפתיה, ידיעת האדם והעולם, ראית הפרטים, ושילוב כל אלו בדרך יוצאת דופן שיוצרת את הקסם. אצל הקורא, לא אצל זה שכתב 🙂

    קשה להכיל את כל אלו ביצירה אוטוביוגרפית. לא בלתי אפשרי, אבל לא סביר שלא תהיינה תוספות מן החוץ או שינויים מהותיים, שהם עבור היצירה גרידא. אולי התכוונת לכך, יעל?"

    והתשובה שלי היא: כן. בדיוק לכך כיוונתי.

    תודה, מיכל

  • מיינד ד.ג.  On יוני 9, 2008 at 9:38 pm

    לגבי צרוף המילים "כתיבה נקיה נטו"
    אפשר למצוא כתיבה כזו או שאיפה לכתיבה כזו בכתיבה מדעית
    אם מישהו יצליח לכתוב כתיבה נקיה נטו זה עלול להיות פשוט משמים.
    עם כל השאר אני דיי מסכימה.

    נ.ב. יכול להיות שהרחתי רקבובית בפרי עץ הדעת ?.

  • אסתי  On יוני 9, 2008 at 9:46 pm

    שדעתי עליו כבר ידועה (לפחות לך) אבל רוצה לדבר על "קול צעדינו" של רונית מטלון שהוא לחלוטין ביוגרפי
    ועדיין יצירת אמנות
    פשוט יצירה ספרותית שהיא אמנות.
    ובסך הכל על מה היא כותבת שם רונית מטלון? על ילדותה בצריף העלוב. על אמא שלה ועל אבא שלה שעזב ועל החיים הקשים. וזו חשיפה מטורפת במושגים של חשיפה ואין שם טיפת צהבת. לא רכילות. ולא ריאליטי. יש אמנות.
    מופלא פשוט מופלא.
    וככה גם לחיות כדי לספר של מארקס שהוא אמנות גדולה.

    וזה לדעתי ההבדל העיקרי בין ספרות ללא ספרות.
    לא הנושא הביוגרפי או הרצון לחשיפה אלא הרמה של הכתיבה והערך שלה.
    לכן הרבה מאוד מהספרים שיוצאים היום גם כשהם לא כתובים על חיי הכותבים שלהם (אגב, לא ברור לי הצורך הנואש לכתוב על עצמך ולמה זה זה כל כך מעניין, אבל זה נושא לדיון אחר כמובן)
    הם פשוט גבב דלוח שאין קשר בינו לבין ספרות ולו אות אחת.

    נראה לי שבסוף דווקא כן דיברתי על מה שלא התכוונתי, הא? (-:

  • יעל שכנאי  On יוני 9, 2008 at 9:47 pm

    טוב לראות אותך כאן. זה מנעים לי את מרחב הנשימה שלי.

    והנ.ב. שלך כנראה נכון. מוזר אבל כנראה שפרי ביאושים יש בכל מקום ברשת הסייבר הצפופה. לא מכירה אישית את עץ הדעת הזה, לא מחוץ לרשת ולא בתוך הרשת, אבל נקווה שתפוח רקוב אחד לא יבאיש את כל סל התפוחים.

    המשך שבוע מעולה, מיינדי.

  • יעל שכנאי  On יוני 9, 2008 at 9:49 pm

    אכן,רונית מטלון היא דוגמה מעולה לספרות רבת-כישרון של הכותבת. אוטוביוגרפית או לא, רונית מטלון כותבת משכמה ומעלה.

    כתבת מצוין. גם אם התכוונת לכתוב את זה וגם אם לא :))

    תודה.

  • מיכל  On יוני 9, 2008 at 10:15 pm

    רונית מטלון.
    בדיוק.

  • אורנית  On יוני 9, 2008 at 10:18 pm

    זה בכלל לא משנה גוף ראשון או שלישי, מה שחשוב זה התוכן והשפה האישית
    המיוחדת לכותב, רק בקומבינציה הזאת.
    תוכן + שפה אישית.
    ואת זה לצערנו אין כמעט לראות ולמצוא. יותר
    הרבה מדיי כותבים מתיימרים בשפה גלובלית , קוראים יותר מדיי חומר וגונבים אחד מהשני , לכן יש הצפה ומבול של כותבים חסרי ייחוד וחסרי תוכן.

  • בועז  On יוני 10, 2008 at 2:16 am

    לא איכפת לי אם ספר הוא "אוטוביוגרפי", או "פיקטיבי" לחלוטין, אם הוא מדע בדיוני או ריאליסטי, אם הוא שירה או פרוזה – הדבר היחיד, היחיד! – שחשוב לי, הוא כשרון הכתיבה והיכולת לרגש, להסעיר, לעורר מחשבה

    הבעיה היא לא עודף הכתיבה הוידויית המשתפכת.

    הבעיה היא שיש הרבה יותר אנשים שכותבים ספרים, אבל הרבה פחות סופרים.

    יש המון אנשים שכותבים מוזיקה, אבל מעט מאוד מוזיקאים.

    זו הבעיה.

    הפער העצום בין היומרה והרצון להשתייך למועדון העל של "הסופרים", לבין הכשרון.

  • הצועד בנעליו  On יוני 10, 2008 at 8:18 am

    אין מה לעשות, דמוקרטיזציה של ההשכלה וגם של יכולות התפוצה.
    כל אלה הביאו יותר אנשים לחשוב שגם הם יכולים.
    ובעצם, מדוע לא?
    מה יישאר מעל הזמן, לא אנחנו נגיד. נבואה ידוע למי ניתנה.

    ומילה אחרונה: "בלוגוספרה", שוב האליטיזם הזה (וכי מה את במחילה? ובאיזה זכות, אחרי מה שכתבת, את ממנה את עצמך סופרת?)
    היזהרו בבלוגוספרים/טוקבקיסטים, שמהם תצא ספרות.
    (נכון, נבואה וגו', אבל…)

  • יעל שכנאי  On יוני 10, 2008 at 8:34 am

    הצועד בנעליו, כבר הספקתי לראות את תגובותיך הארסיות בבלוגים אחרים כך שתרשה לי לא לצעוד בנעליך ולעולם לא להיכנס אליהם.

    התשובה שלך קנטרנית בכל נושא הבלוגספרה ולכן לא אטרח לענות. אם היית נכנס לדיון ענייני, הייתי עושה זאת בשמחה.

    יום נפלא שיהיה לך. השתדל להדיר נעליך המבאישות מן האתר הזה.

    🙂

  • יעל שכנאי  On יוני 10, 2008 at 8:37 am

    אתה יודע שאני נוטה להסכים איתך בדרך כלל כמעט בכל דבר 🙂 אני רוצה להתייחס לתשובה שלך משום שהיא חוזרת בעוד תגובות כאן.

    הכישרון הוא מעל לכול – נקודה.

    אין ספק בכך.

    עדיין, בין לכתוב ספר כמו רונית מטלון לבין לתעד את חייך שאינם שונים מחיים של רבים אחרים, גם בחוסר כישרון, גם בשיממון וגם תוך כיוון להצצה ותאוות-פרסום, יש הבדל.

    שאר הדיון – בעל פה 🙂

  • בועז  On יוני 10, 2008 at 9:08 am

    יעל,

    כן. יש הבדל גדול בין "זה עם הפנים אלינו" של רונית מטלון לבין מאות רבות של נשים המתעדות את חייהן, שאינם שונים מחיי אחרים, ואין להן כשרון מיוחד.

    תופעות נוספות של הזמן הזה, שבו אנו חיים:
    הרצון האובססיבי לביטוי עצמי (שמתבטא גם בתאוות הטוקבקים), והתאווה העצומה להתפרסם. שני הדברים גורמים לכך שאנשים כותבים ספרים, כעוד נסיון נוסף לזכות ב-15 הדקות של התהילה

  • טלי  On יוני 10, 2008 at 3:19 pm

    לא חשוב על מה כותבים אלא איך כותבים.

    יש ספרים שאני מעריכה את האמת הפנימית והכנות שטמונים בהם למרות שמבחינה ספרותית הם לא פאר היצירה ויש בהחלט גם הרבה מקרים הפוכים…

    נדמה לי שהקלות היחסית של הדפסת ספר (זה לא קל, אני יודעת, אבל הרבה יותר קל משהיה פעם) יוצרת אינפלציה מסויימת בהדפסת טקסטים שהם לא ספרים.

    כעורכת, את נמצאת בנקודת הכרעה משמעותית- את יכולה לקבוע האם להוסיף למדפים העמוסים עוד ספרים של אנשים עם יד קלה על המקלדת שאינם סופרים, או לא. במובן מסויים, האצבע שלך מונחת על השאלטר, לצד אצבעות נוספות על שאלטרים נוספים.

  • איל ב.  On יוני 10, 2008 at 3:36 pm

    אולי באמת, כמו שנאמר כאן, יש לראות את הברכה בדמוקרטיזציה של התהליך?

    יתכן שלאחדים ויותר מאחדים זה לא נוח, אבל אלה הם פני הזמן.

    לא קובע עמדה, רק מציע מחשבה.

  • קורא  On יוני 10, 2008 at 5:09 pm

    בתגובת הצועד בנעליו שעורר את השתוללותך.
    בסך הכל הוא אמר דברים מעניינים ומעוררי מחשבה, וגם אמר אותם בחן הייחודי לו.
    אולי את שייכת לבעלי הדעה הקדומה עליו, השונאים אותו מסיבה לא עניינית.

  • איילה  On יוני 10, 2008 at 5:19 pm

    ואת אכן חוטאת בדעה קדומה והתנשאות כלפי בלוגרים.
    קראתי פרק מהספר שלך:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3514452,00.html

    וצר לי להגיד, במיומנות של אדם שקורא עשרות ומאות בלוגים בשבוע, שזה סגנון שאולי היה זוכה לאהדה בבלוגים של דה-מרקר קפה, אבל לא לספר ראוי.
    סגנונך האישי הוא בסה"כ כתיבה שנפוצה אצל בלוגרים טובים יותר. זה בסדר גמור, אבל המרחק בינו ובין ספרות אמיתית גדול מאוד.

    מקווה שהצלחתי להסביר לך למה הפוסט הזה נראה מוזר מאוד ואפילו מקומם.

  • יעל שכנאי  On יוני 10, 2008 at 5:21 pm

    איןלי מושג מי צועד בנעליו של הצועד בנעליו. הוא נכנס כדי להבאיש ולהתנגח. ההערה שלו בעניין "מי את שאת קוראת לעצמך סופרת" היא קנטרנית, מכוערת ושלא מן העניין. זה כמו להיכנס לבית של מישהו ולהקיא בסלון. הוא מיותר כאן מבחינתי כי הוא לא תורם לדיון. נקודה.

    אם נשלחת מטעמו לסבר את האוזן שלי בנעימות ופתיחת דיון בעניינו, אתה משחית את זמנך לריק. אם תרצה לכתוב כאן בעניין הנושא שכתבתי עליו, אני יותר מאשמח. גם אמירה של "את אולי שייכת לבעלי הדעה הקדומה עליו, השונאים אותו מסיבה לא עניינית" היא אמירה שכל עניינה לגרור אותי לדיון. אין לי מושג מי הוא כך שלא יכולה להיות לי עליו כל דעה קדומה.

    חוזרת ואומרת: כל דיון בעניינו – תם מבחינתי. דיון בעניין שהרשומה הזו עוסקת בה, יתקבל בברכה ובזרועות פתוחות.

  • יעל שכנאי  On יוני 10, 2008 at 5:27 pm

    תודה על תגובתך.
    מבחינתי, הצועד בנעליו הוא טרול מכוער. אנשים שכותבים דברים לאנשים באתרים שלהם, כמוהו, וכמו תגובתה של ד"ר ענת פרי, ההיסטוריונית הנכבדת, הם התנשאות, התנגחות, קטנוניות, צרות עין ורוע לב.

    אין מענייני להתנגח איתך על העדפותייך הספרותיות. זכותך לאהוב או לא לאהוב מה שאני כותבת כמו שאני יכולה לא לאהוב את כתבייך או לחלוק עלייך בעניין טעם אישי בספרות. את יכולה לאהוב את X ואני יכולה לתעב את כתיבתו ואני יכולה לאהוב את Y ואת יכולה לחשוב שהוא לא ראוי להיכתב על הנייר שהוא מודפס עליו. עדיין, לא אכנס לבית שלך ואקיא בסלון שלך ואלכלך את הקירות.

    יש תרבות דיון ולא הטלת רפש. אם זו דרכך, זה עניינך האישי.

    תודה.

    מאחלת לך שנות קריאה וכתיבה יפות ונאות ובעיקר מספקות.
    מדהים איך הדיון כאן, במקום להיות ענייני, הפך לניגוח אישי, בעיקר מול אנשים שמעולם לא פגשו אותי, לא פגשתי אותם ואין לי מושג מי הם ומה רצונם באופן אישי ממני.

    נפלאות דרכי הרשת.

  • יעל שכנאי  On יוני 10, 2008 at 5:31 pm

    אני לא רואה את עצמי כזו אם היד על השאלטר. זה נשמע כמו לגזור גורלות ואני רחוקה מזה ולעולם לא אתיימר להיות כזו, אני רק משתדלת להוציא לאור דברים ראויים, גם אם לפעמים אוטוביוגרפיים אבל ברוכי כישרון. בכל הוצאה לאור יש לפעמים "התפלקויות" גם בבחירות האלה. בכל הוצאה, גדולה כקטנה, אבל המטרה היא להשתדל להיות טובים יותר כל הזמן. אין ספק שהכישרון הוא הדבר החשוב ביותר, אבל בעיניי מעניין יותר ליצור עלילה סביב סיפור גוף ראשון אישי ונאמן רק לעובדות שהמציאות מציבה.

    זו העדפה אישית שלי.

    תודה, טלי.

  • יעל שכנאי  On יוני 10, 2008 at 5:33 pm

    מסכימה עם רוב מה שכתבת
    תודה על תגובתך.

  • יעל שכנאי  On יוני 10, 2008 at 5:37 pm

    מבינה את ההצעה שלך למחשבה. אבל בתהליך הדמוקרטיזציה של "איש הישר בעיניו יכתוב…" אנחנו מאבדים הרבה מן הספרות היפה נטו ומקבלים בסופו של דבר תבן במקום מוץ ורק הטפל והתפל… על העיקר 🙂

    לכן אני אומרת, כן חשוב לברור, כן חשוב שגם בכתיבה האוטוביוגרפית יהיה כישרון, תהיה ייחודיות ויהיה משהו שירתק את הקורא ויעורר מחשבה.

    תודה על מה שכתבת, איל.

  • שלא ממין העניין  On יוני 10, 2008 at 7:15 pm

    ענת פרי?

  • יעל שכנאי  On יוני 10, 2008 at 7:24 pm

    כך כתוב בגוגל.

    🙂

  • כן ממין העניין  On יוני 10, 2008 at 7:38 pm

    גם דעתי היא שלא הסוגה אלא הכשרון הוא הקובע את איכות היצירה, אך בשנים האחרונות מתפרסמים תחת הקטיגורייה 'ספרות' לא מעט ספרים אוטוביוגרפיים שאינם ראויים להתפרסם כלל, לדעתי.

    הכתיבה האוטוביוגרפית פתחה לספרות כביכול פתח רחב שנראה כי רבים יכולים לעבור בו כמו לא הייתה הספרות נצרכת לשער כלל.

  • יעל שכנאי  On יוני 10, 2008 at 7:44 pm

    תודה על תגובתך.
    דעתי כדעתך. היטבת לנסח.

  • צבי  On יוני 10, 2008 at 9:45 pm

    השתלחותך בכותבת, הגב' שכנאי, דוחה ומבישה.
    האמנם זו היא דרך התבטאותה של מי שמתיימרת להיות אשת תרבות??!!

%d בלוגרים אהבו את זה: